ירושלים של ילדותי הייתה בנויה מעגל בתוך מעגל – הבית, החצר, השכונה והעיר ירושלים. עין אחת צוחקת והשנייה בוכה. החצר של ילדותי הייתה בימת החיזיון של החיים. שמחה ועצב, קולות צחוק וזעקות של עצב ויגון. במרכז החצר עמדו המטבחים שצמחו כפצעי בגרות עם גגות פח ובתוכם פרימוסים גועשים. לא

דוקטור מוסא הרכוב על סוס היה אחת הדמויות הציוריות ביותר בשכונה וכמעט מיתולוגיות. רופא שהוא גם נזיר. הוא הגיע לחצר שלנו רכוב על סוסו וטיפל בכל חולה. אני זוכר אותו לבוש גלימת נזירים, מרכיב משקפי כסף דקים וקטנים ולראשו תלתלים כסופים המשתלשלים מתוך מצנפת שחורה ושעירה. סיפרו שהוא טיפל בחולים בני שלוש הדתות: יהדות, אסלאם ונצרות. ייתכן שהאמין באמונה הבהאיית הטוענת שכל הדתות

כל ירושלים דיברה על הבוכרים שעשו חיל והיו לעשירי העולם היהודי. הם בנו לעצמם 'חַוְלִי' – ארמונות ומעונות קיץ מרווחים מרחיבי דעת ומאווררים, עם חצרות ובהם עצי שקד, חרוב, אגס, שקד ורימון ועצי סרק – ברוש, פלפלון, איקליפטוס. במרכז החצר בור מים גדול שהמרזבים בגגות אדומי הרעפים הזרימו לתוכם מי גשמים. משאבת יד עשויה ברזל מוצק ומראה לה כשל חתול שחור בלילה אפל

רצח הסב יהושע הילד מגיע ברגל לארץ ישראל נישואיו לבת ירושלים משפחה ספרדית מורה דרך בשבילי הארץ לזיאהרה פליטים בעלי נתינות רוסית מוצאים מקלט באלכסנדריה המספר העממי

ירושלים של ילדותי הייתה בנויה מעגל בתוך מעגל – הבית, החצר, השכונה והעיר ירושלים. עין אחת צוחקת והשנייה בוכה. החצר של ילדותי הייתה בימת החיזיון של החיים. שמחה ועצב, קולות צחוק וזעקות של עצב ויגון. במרכז החצר עמדו המטבחים שצמחו כפצעי בגרות עם גגות פח ובתוכם פרימוסים

שכונות ירושלים בתקופה העות'מאנית ובתקופת המנדט הבריטי זכו לאזכורים לא מעטים בספרות העברית. במבוא לשכונות ירושלים כותב ש"י עגנון בספרו 'תמול שלשום' (עמ' 200): "יושבת לה ירושלים כנשר הנושא גוזליו על כנפיו. יש שכונות מיוחדות לאשכנזים ויש שכונות מיוחדות לספרדים. ויש מהן שאשכנזים וספרדים דרים בהן כאחד. יש מהן שיושביהן תימנים או גרוזים או מערבים (מרוקאים) או

בן-ציון יהושע, פסח של ילדותנו, חדשות בן עזר גיליון מס' 1944, ערב פסח תשפ"ד 22.4.24 יום מאה תשעים ותשעה למלחמה מול חמאס, חיזבאללה, איראן, הטרור בגדה והחות'ים בתימן – ימ"ש כולם! נשלח ל-2185 נמענים

מי חוטף ילדים ערב פסח? הסימן הראשון להתקרבות חג הפסח היה בסביבות חג פורים, כשהחורנים, שהיו סוג של צוענים, מומחים לפרזול של כלים פרימיטיביים ובעיקר מומחים לצפות בבדיל את כלי הנחושת. כשרצו לומר בירושלים שמישהו מלוכלך ומוזנח

כל שבת בין מנחה למעריב עמד אבי על בימת אבן גבוהה ממול לבית כנסת 'בבא תמא' בשכונת הבוכרים, כשסביבו עשרות מבני השכונה והוא תמיד ממשיך סיפור משבוע קודם. המאזינים היו שותפים פעילים – הם שאלו שאלות וקיבלו תשובות במהלך היגוד הסיפור. הסיפור דמה לעץ גדול, שיש לו שרשים, גזע, בדים

כשאמי ישבה ביום פתיחת שנת הלימודים על גרם המדרגות שהוביל לביתנו ואיימה שאם לא אלך לבית-ספר היא תבכה עד שייגמרו לה כל הדמעות, נכנעתי וחזרתי לספסל הלימודים. מאז ידיי ורגליי כבולות בעול תורה. חמלתי על אמי שדמעותיה ייגמרו ולאן אני בא בלי דמעות אם, היכולות למלא

הייתי בין הסועדים הקבועים של מסעדת 'משביע כל רצון', הזכורה לטוב. תמיד הזמנתי מנת אורז או מחית תפוחי אדמה ומעליה דג פילה מטוגן. לקינוח קבלנו את הג'לי הידוע שצבע את השפתיים והלשון ולרגע נדמנו לליצן בקרקס. כאן שברתי את רעבוני במחיר סמלי יחד עם מאות מתושבי ירושלים

ירושלים של ילדותי הייתה בנויה מעגל בתוך מעגל – הבית, החצר, השכונה והעיר ירושלים. עין אחת צוחקת והשנייה בוכה. החצר של ילדותי הייתה בימת החיזיון של החיים. שמחה ועצב, קולות צחוק וזעקות של עצב ויגון. במרכז החצר עמדו המטבחים שצמחו כפצעי בגרות עם גגות פח ובתוכם פרימוסים גועשים. לא היו ימים יפים כמו ההכנות של ערב שבת בחצרות ירושלים. מטבח מטבח

שכונות ירושלים בתקופה העות'מאנית ובתקופת המנדט הבריטי זכו לאזכורים לא מעטים בספרות העברית. במבוא לשכונות ירושלים כותב ש"י עגנון בספרו 'תמול שלשום' (עמ' 200): "יושבת לה ירושלים כנשר הנושא גוזליו על כנפיו. יש שכונות מיוחדות לאשכנזים ויש שכונות מיוחדות לספרדים. ויש

חנה יקרה משפחת כהן-אהרונוב כבודה קהל נכבד, זכות התגלגלה לידי להכיר את אפרים כהן אהרונוב, כשכיהנתי בשנים 1988-1992 כמנהל אגף ההסברה בעיריית ירושלים, בימי כהונתו הטובים של טדי קולק

החצר היא בימת החיזיון של החיים. כאן ניתן ביטוי למנהגים, לשיחה עממית, כאן ניתן ביטוי לשעות של שמחה ולשעות של עצב. החצר הייתה מעין שכונה סגורה שפיתחה לעצמה דפוסים מיוחדים משלה. חצרות הספרדים תמיד הצטיינו בבוהק הסיד הכחול או הלב עם עציצי פח שבהם גדלו נענע, ריחן, גרניום, כוסברה ובצלצלים ירוקים. במרכז החצר עמדו מטבחים זעירים, שמהם

בימים אלה כשעל סדר היום הציבורי עומד נושא השלום עם הפלסטינים, עם הסורים ועם הלבנונים, אינני יכול שלא לקשור את השלום עם מלחמה, שהרי לחם ומלחמה יצאו משורש אחד ומה יכול לסמל את השלום יותר מלחם, אפילו מלחמת הקיום קשורה בלחם.

חברות וחברים, מרכז אב"א חידש את פעילותו. אירוע פתיחה יתקיים ביום רביעי, י"ט במנחם-אב תשפ"א (28.7.2021) בשעה 17:30, במרכז אב"א, חובבי ציון 25, ירושלים בתכנית:

שכונות ירושלים בתקופה העות'מאנית ובתקופת המנדט הבריטי זכו לאזכורים לא מעטים בספרות העברית. במבוא לשכונות ירושלים כותב ש"י עגנון בספרו 'תמול שלשום' (עמ' 200): "יושבת לה ירושלים כנשר הנושא גוזליו על כנפיו. יש שכונות מיוחדות לאשכנזים ויש שכונות מיוחדות לספרדים. ויש מהן שאשכנזים וספרדים דרים בהן כאחד. יש מהן שיושביהן תימנים או גרוזים או מערבים (מרוקאים) או

החורנים מלבינים את כלי הנחושת הסימן הראשון להתקרבות חג הפסח היה בסביבות חג פורים, כשהחורנים, שהיו סוג של צוענים, מומחים לפרזול של כלים פרימיטיביים ובעיקר מומחים לצפות בבדיל את כלי הנחושת. כשרצו לומר בירושלים שמישהו מלוכלך ומוזנח קראו לו 'יא חורני'. נראה שמוצאם

על המימונה שמענו רק בשנות החמישים כשיהודי מרוקו עלו בהמוניהם ארצה. בצאת הפסח יהודי מרוקו פותחים את דלתות ביתם ולבם ומזמינים אורחים בברכת 'תרבחו ותסעדו', שמשמעו תרוויחו ותצליחו. המימונה מלווה בשירים, בתלבושות צבעוניות ובעיקר ב'מופלטה' נוטפת דבש ומאפים אחרים וריבות מכל סוג ומין.

החורנים מלבינים את כלי הנחושת הסימן הראשון להתקרבות חג הפסח היה בסביבות חג פורים, כשהחורנים, שהיו סוג של צוענים, מומחים לפרזול של כלים פרימיטיביים ובעיקר מומחים לצפות בבדיל את כלי הנחושת. כשרצו לומר בירושלים שמישהו מלוכלך ומוזנח קראו לו 'יא חורני'. נראה שמוצאם היה

מספרים שכל בוכרי עשיר בנה שני בית כנסת, כי לאחד הוא לא הולך להתפלל בעיקרון. בשכונת הבוכרים הוקמו משנת ייסודה 1895 עשרות של בתי-כנסת. בבית-כנסת מוסיוף שהוא קומפלקס של כמה בתי כנסת מתקיימים למעלה ממאה מניינים ביום וכמה אלפי מתפללים מגיעים לאורך כל שעות היום. מתקיימות כאן דרשות של גדולי הרבנות

לכל שכונה בירושלים היו המשוגעים שלה, נראה שמשולש הרחובות יפו-המלך ג'ורג' ובן-יהודה ריכז בתוכו גלריה של משוגעים ובעיקר בכיכר ציון. כל משוגע וייחודו. יום אחד 'שמשון הגיבור', הידוע בכינויו 'דער נעבעך', עמד בפתח קולנוע 'ציון' בירושלים מול השלט המונומנטלי Samson and Delilah , בבימויו הנצחי של ססיל דה מיל, דפק על החזה הרחב שלו וצעק בקולי קולות במשך שעות: "אני נורמלי! אני נורמלי!". מסעוד, מוכר הבוטנים החמים 'כוח ללילה', נמאס לו מהקול הצרוד והמזויף של 'שמשון הגיבור' שדפק לו בראש כמו פטיש, אזר כוח ואמר לו: "יא סמסון, בחיי אבא שלך זיכרונו לברכה, מה אתה צועק 'אני נורמלי, אני נורמלי'. כולם כאן נורמליים ואף אחד חוץ ממך לא

תמונת האשמורת האחרונה של חודש אלול – חודש הרחמים והסליחות – חרוטה בזיכרוני לעד. יהודים, מוסלמים ונוצרים הלכו לבתי התפילה בירושלים לכרוע ברך לפני אלוהים. הספרדים השכימו קום ממחרת ראש חודש אלול ל'סליחות'. האשכנזים המשיכו להתערסל במיטותיהם והסתפקו באמירת סליחות ממוצאי שבת הסמוך לראש

בחלל עמדו ריחות השבת למיניהם - מטבח מטבח וריחותיו, מטבח מטבח ומעדניו. מטבחי התימנים הפיצו את ריחותיהם המגרים והעזים של זחוג והחילבה, אותו נוזל סמיך צהבהב וחריף, שבו מתבלים את הפת. מטבחי הבוכרים הפיצו ריחותיו הנעימים של האושפילאו - אורז שמנוני, רבוד צמוקים, בשר וגזר. מטבחי האשכנזים השיטו

לא מכבר ציין עם ישראל את יום העצמאות ה53- להקמת המדינה. יש אומרים שמתוך אסון השואה הגדולה של ששת המיליונים צמחה מדינת ישראל. כל כך הרבה עברנו במרוצת השנים הללו - מאבקים לעצמאות שניהלו המחתרות ההגנה, האצ"ל והלח"י - מול בריטניה הגדולה, מלחמה בשבע מדינות ערביות, מלחמת סיני, מלחמת ששת הימים,

ילדות שלי בירושלים הישנה והטובה אבא מורה דרך בשבילי הארץ. איש צמא הרפתקאות. דמות מרכזית בשכונה. משכין שלום. מתווך בין הורים לבנים. בין סוחרים. מספר עממי. התביישתי באבי. קובץ תפוח מעץ הדעת. אבא שיוצא ערב ערב כדי לשמח חתנים וכלות.

מלטש כלי הנחושת והחורנים של ערב פסח. לא היה בית בשכונת הבוכרים, בעיקר בקרב הבוכרים, הפרסים והאפגנים, שלא היו לו 'מהג'ומה' – מגשי נחושת, שעליהם ביררו את גרגרי האורז לקראת חג הפסח והסירו מהם גרגרי שעורה, חיטה ורסיסי אבנים. הבדיקה החוזרת ונשנית החלה מיד אחרי ט"ו בשבט

מוצאם של יהודי בוכרה משולש ההישרדות – פרס, בוכרה ואפגניסטן ר' בנימין מטודלה מאה 12 מדווח על יהודי סמרקנד. בוכרה לא נזכרת שד"רים: ר' יוסף ממאן – מאה 18 – נוןלד בטטואן 1741, עלה לצפת ויצא כשד"ר שלה לבוכרה. נשא אישה, השתקע בבוכרה וערך מהפכות בהחדירו נוסח תפילה ספרדי והחדיר מנהגים שרווחו בצפון אפריקה

החורנים מלבינים את כלי הנחושת הסימן הראשון להתקרבות חג הפסח היה בסביבות חג פורים, כשהחורנים, שהיו סוג של צוענים, מומחים לפרזול של כלים פרימיטיביים ובעיקר מומחים לצפות בבדיל את כלי הנחושת. כשרצו לומר בירושלים שמישהו מלוכלך ומוזנח קראו לו 'יא חורני'. נראה שמוצאם היה מן החורן והם נדדו ממקום למקום כצוענים. בירושלים. בשיח' ג'רח הייתה מושבה של צוענים שהיו מרקידים קוף קטוע רגל

תמונת האשמורת האחרונה של חודש אלול – חודש הרחמים והסליחות – חרוטה בזיכרוני לעד. יהודים, מוסלמים ונוצרים הלכו לבתי התפילה בירושלים לכרוע ברך לפני אלוהים. הספרדים השכימו קום ממחרת ראש חודש אלול ל'סליחות'. האשכנזים המשיכו להתערסל במיטותיהם

ד"ר שמריהו, גוץ נטול צוואר, עם זוג עיניים כחולות גדולות כשתי גולות ורעמה מתפרצת לצדדים בסגנון בן-גוריון, שהותירה במרכז הראש הגדול קרחת מרשימה שכולה כבוד והדר. כך הצטייר בעינינו אפותיקאי, רוקח בלשון ימינו. הבניין שבו שכן בית המרקחת של ד"ר שמריהו

הייתי בין הסועדים הקבועים של מסעדת 'משביע כל רצון', הזכורה לטוב. תמיד הזמנתי מנת אורז או מחית תפוחי אדמה ומעליה דג פילה מטוגן. לקינוח קבלנו את הג'לי הידוע שצבע את השפתיים והלשון ולרגע נדמנו לליצן בקרקס. כאן שברתי את רעבוני במחיר סמלי יחד עם מאות מתושבי ירושלים

מרכז אסיה והקווקז - מחקרים ומסעות 'דרך המשי: אוזבקיסטן – עולם של אגדה ומסורת צבעונית (פרקי מסע). אימגו, 12.5.2007. 'טשקנט עיר הלחם - עקורים במלחמת העולם השנייה' (מרכז אסיה כמקלט לעקורים ממזרח אירופה וברית המועצות). אימגו 23.1.2007. 'אמרות פתגמים ומטבעות לשון במרכז אסיה'' (לקט דברי הגות וחכמה במסורות של עמי מרכז אסיה), אתר אימגו 17.5.2012.