It was twilight. Papa, a big man, sat cross-legged on the rug on the porch. Before him were a glass of pungent ouzo and a smoking hookah. The hookah bubbled and Papa watched the sinking city like a sphinx; the cool breezes ascending from the lowlands brought a new wind that swirled the basil, the geranium,

דומה שהביטוי 'שמחה מהולה בצער' נאמר על שכנתנו שמחה, שבליל חופתה הותיר אותה חתנה שמשון בבתוליה. כל אותו לילה ישב ליד מנורת נפט עשנה ופתר תַשבצים ובאשמורת האחרונה שקע בשינה עמוקה. לילה של ציפיות ושל שברון לב עבר על שמחה הכלה ועל משפחתה. באור ראשון ביקשו זקנות השבט להשמיע כמקובל במחוזותינו צהלולי שמחה קמאיים, קולות 'קולולו' גבוהים, הבוקעים מגלגולי לשון מיומנים בזמן הצגת

"איז'ו, תתמתח רק כגודל השמיכה שלך ואל תעשה דברים שלא לפי מידתך. אם תלך לצנחנים או לסיירת אני אמות. באת לעולם בזכותו של אליהו הנביא ואני לא ארשה לך שתשחק עם מלאך המוות. אנחנו כבר שילמנו למדינה הזאת את מחיר המוות. אבא שלך נהרג במלחמה ואחיך נעדר במסתערבים בסוריה ואימא שלך חולה. אתה לא יכול לעשות לי את זה. למה זה מגיע לי? מי יטפל

מסדרון בית החולים היה אפוף ריחות של סמי מרפא מהולים בזיעה לחה של קיץ. במסדרון הדחוס היה ייצוג של תושבי ישראל יהודים וערבים, חרדים וחילוניים, זקנים וצעירים, נשים וגברים – ישבו, עמדו, הלכו. כולם נשמו את האוויר הדחוס ושאפו לקרבם מגוון של נגיפים, למעט ערבייה צנועה אחת, שמטפחת לבנה על

לפני כשבוע מלאו לי תשע-עשרה. כנפי הצניחה מנפחות לי את החזה המוצק והמצומק. לראשי כלנית כמו שירה של שושנה דמארי - הכומתה האדומה התקועה לראשי ונעליי האדומות והמצוחצחות מתיפייפות על רגליי. כל אלה הוסיפו כמה סנטימטרים לביטחוני העצמי. לא סיפרתי לאיש כי המיומנות שלי בהטלת רימונים אל תוככי היעד נרכשה מהשלכת עיתון בוקר למרפסת של גברת טננבאום למרפסת הקומה השלישית, כי קודם

היו התלחשויות בשכונה שחרגול, הבן של שמחה האלמנה, הוא עבריין מדופלם, שעשה כל פשע אפשרי חוץ מרצח בנימוק ש'דם אינו רוחץ דם'. הוא כבר ישב שנתיים בבית-כלא לנערים פושעים בנבלוס, הלא היא שכם, חווה על גופו ועל נפשו את חוויות הקלבוש, אך בבית האולפנה הזה גם למד את כל רזי הפשיעה וההתחמקות מעיניו הרעות של החוק. חרף גילו הצעיר, בזכות המאסר הוא ביצר את מעמדו וזכה למעמד של מנהיג כנופיה ובורר על בסיס אחוזים משני

מן הארובות של בתי הכפריים עלו תימרות עשן שהדיפו ארומה חריפה של עצי הסקה. העשן נסק השמימה, כמו בשורה רעה הממשמשת ובאה. מחמת הקור העז פלטו הבל-פה החמור ורוכבו, כמו ביקשו להתחרות בתימרות העשן שעלו מן הארובות. משיח התקדם במרומי המצוק כשמתחתיו פעורה תהום עמוקה, קֶניון צר שבתחתיתו רץ בשצף הנהר. לבו של משיח נתמלא פחד מפני העופות הטורפים – הבזים והנשרים הפורשים מעל ראשו מוטות כנפיים וחושפים טְפָרִים ומָקוֹר באיום

הייתי אז ילד בן תשע, אולי בן עשר. חבורה נבחרת של תלמידים הוזעקה לחדרו של המנהל חכם מועלם. על שולחנו עמדו כחיילים בצבא נפוליון קופות ועליהן הכתובת: 'צדקה תציל ממוות'. המנהל מועלם הביט בנו מעל משקפי הכסף הזעירים התקועים על חוטמו האדום. הוא מישש את

כשאמי ישבה ביום פתיחת שנת הלימודים על גרם המדרגות שהוביל לביתנו ואיימה שאם לא אלך לבית הספר היא תבכה עד שייגמרו לה כל הדמעות. "המורים מכים את התלמידים וחמש שנות לימוד מספיקות לי", התגוננתי. למשמע גניחותיה ודמעותיה נכנעתי וחזרתי לספסל הלימודים

הייתי אז ילד בן תשע, אולי בן עשר. חבורה נבחרת של תלמידים הוזעקה לחדרו של המנהל חכם מועלם. על שולחנו עמדו כחיילים בצבא נפוליון קופות ועליהן הכתובת: 'צדקה תציל ממוות'. המנהל מועלם הביט בנו מעל משקפי הכסף התקועים על חוטמו האדום. זקנקנו האפרפר נד לכאן ולכאן כבעל קושיות. שיניו התותבות צקצקו והתיזו, עיניו הקטנות התרוצצו כזוג גורי עכברים ובחנו אותנו אחד לאחד. חכם מועלם פתח ודרש בקול עמוק

א הייתה נאה מחבצלת בגימנסיית ערב 'יוסיף דעת'. כולנו נערים ונערות מפרברי ירושלים שהועסקנו במעמד זוטר שאין למטה ממנו – 'חניכים' במשרדי הממשלה ובמוסדות ציבור שירושלים התברכה בהם. תפקידינו היו ברורים: איסוף דואר יומי, הפצתו בין כל עובדי המשרד, תיוק פניות הציבור מבלי שקיבלו מענה, הכנת תה לפקיד נדרש ושטיפת כוסות שוטפת. במחצית השנייה של היום יצאנו רכובים על

הסיפור 'קץ הפלאות' הנכלל בקובץ הסיפורים 'קץ הפלאות' נטוע בתוך תורת המסתורין, המיסטיקה. בקרב החברה המסורתית תוססת החשיבה המיסטית ורווחות האמונות העממיות. למרות שהאליטה החברתית הסתייגה מן המיסטיקה, ההמונים נהו אחר מיתוסים, אמונות עממיות וחיפוש אחר מרפא מתחום המסתורין כמו קמעות, טקסי כפרה ופולחנים שנותנים מענה ישיר לפחדים של האדם.

"מה אתם מבוהלים? זאת עדיין לא המלחמה. זה לא הנאצים של רומל שיגיעו בקרוב לארץ ישראל וישמידו את כולנו. זה רק ארבה חביב וטעים", יצא חברנו אסף בצעד תימני. חיוך צחור התפשט על פניו ושמחתו הרקיעה שחקים. אם פח ריק היה בידו מן הסתם היה מתופף עליו ריקוד חתונה תימני. "ספק אם שמעתם או קראתם על תימנים חובבי המכה

מרכז אסיה והקווקז - מחקרים ומסעות 'דרך המשי: אוזבקיסטן – עולם של אגדה ומסורת צבעונית (פרקי מסע). אימגו, 12.5.2007. 'טשקנט עיר הלחם - עקורים במלחמת העולם השנייה' (מרכז אסיה כמקלט לעקורים ממזרח אירופה וברית המועצות). אימגו 23.1.2007. 'אמרות פתגמים ומטבעות לשון במרכז אסיה'' (לקט דברי הגות וחכמה במסורות של עמי מרכז אסיה), אתר אימגו 17.5.2012. 'חיי היהודים במרכז אסיה בשלהי המשטר הקומוניסטי' (1991), אתר אימגו, 23.3.2009.

בחג החנוכה ירדו שלגים בירושלים. גשמים ושלגים היו מעשי ידיה ותפילותיה של אימא. במאמרה נפתחו ארובות השמים ובהבל פיה נסגרו. מי הכינרת התאיידו אז אל שנת בצורת שחונה. היא שלטה ברוחות, שבאו להשתחוות אפיים בירושלים ומשם נשבו אל העולם כולו, היא רדתה בכוחות הטבע וגם אני חשתי את כח הרצון שלה. מכבר ידעתי שאל רחום, אותו רחם קוסמי בורא כול, הוא אישה שרגליה מוצבות ארצה וראשה מגיע אל שער השמים וענן של צחורי כנפיים מרחף מעליה. היא שילחה ממזוזת השיגור הצמודה למשקוף הבית את ספינות החלל שלה העמוסות בקשות.

מכל בנות ירושלים משכו בנות ספרד היפהפיות והעניות את ליבם של עולי רגל עשירים מארצות המזרח, שהגיעו ל'זיארה' ולהשתטח על קברי צדיקים בארץ הקודש. הם הותירו בגולה אישה מתבגרת שעתידה מאחוריה וביקשו להוסיף ריגוש ללילותיה הקרים של ירושלים. על חרם דרבנו גרשום, שאימצו האשכנזים, לגלגו, סירבו ולא צייתו לגזרה שהציבור אינו יכול לעמוד בה. בשובם למולדתם הביאו עמם לא רק עפר מן הכותל

הייתי עדיין בבתוליי וחוץ מהזיות וחלומות על גיבורות סרטים רומנטיים שראיתי בקולנוע 'ציון', שגילו לכל היותר פיסת זרוע, שוק על ירך ושביל חלב, לא היו לי הישגים אישיים שיכולתי להתפאר בהם בפומבי. כשגיבורי הסרט התנשקו, היו פניי, פני ילד טוב ירושלים, סמוקים ומלאי קינאה בגויים הללו, שהקדוש ברוך הוא עושה עמהם חסד והם מקבלים את שכרם כבר בעולם הזה. בשקם קצינים, בין בַּפְלֶה לאורנז'דה, הם סיפרו מהרהורי ליבם על חריש וזריעה וככל שהלכו

אלמלא התקלה בפרשת מעיל המינק של הגברת אברמוביץ, הייתי מן הסתם עולה בהיררכיה של משפחת החייטים בסלון 'פאר והדר' של אדון אברמוביץ. מבוקר ועד ערב תפרתי כפתורים ובקרוב הייתי מתחיל סוף סוף לתפור גם מַנזֶ'טים. צורפתי למשפחת החייטים משום שאימא טפטפה לי מבוקר ועד ערב: "מצידי אתה יכול להיות פרופיסור חשוב באוניברסיטה אבל אתה חייב ללמוד מקצוע". היא הייתה מאוכזבת ממני כי לא

במעגן הסירות שעל גדת הנחל עגנה הספינה, שלא הפליגה מעולם ולא תפליג לעולם. ביום חגה עמדה מלוא קומתה וכמגדל צופים בחנה בעיניה המצומצמות את אורחיה הרבים שבאו לקחת חלק בשמחתה עם קבלת תואר פרופסור. באולם לא היו איש או אישה ברמתה או בגובהה של פרופ' הדסה בילינסון, רופאה בעלת שם בינלאומי. היום היא אפילו חייכה חיוך

אלמלא התקלה בפרשת המעיל, הייתי מן הסתם עולה בהיררכיה של משפחת החייטים בסלון 'פאר והדר' של אדון אברמוביץ. מבוקר ועד ערב תפרתי כפתורים ובקרוב הייתי מתחיל סוף סוף לתפור גם מַנזֶ'טים. צורפתי למשפחת החייטים משום שאימא טפטפה לי מבוקר ועד ערב: "אליקו קרידו, מצדי אתה יכול להיות פרופסור חשוב באוניברסיטה אבל אתה חייב ללמוד קודם מקצוע". היא הייתה מאוכזבת ממני כי לא הצלחתי להיות סנדלר בגלל רשעותו של רוּבֵּן הסנדלר. נגר לא הצלחתי להיות בגלל אכזריותו של גדליהו הנגר, שסילק אותי מהנגרייה כבר בסוף היום הראשון בגלל

מן המטוס שחג מעל ניו-אינגלנד אפשר היה להבחין במעטה הלבן, שהזכיר אחות במדים המבקשת להושיע עיר השקועה בתוך עצמה. מנקה ארובות שמימי פתח את ארובותיו, שהרעיפו על קיימברדג' מַן משמים היורד עליה כקונפטי בחתונה לבנה. נהר צ'רלס התכסה בשכבת קרח והסתיר את החיים הרוחשים בקרקעיתו, כרחם המסתיר את העוברים המתרוצצים בקרבו. לרגע נדמה היה שהעיר הוצאה למכירת חיסול באמצע העונה.

מסדרון בית החולים היה אפוף ריחות של סמי מרפא מהולים בזיעה לחה של קיץ. במסדרון הדחוס היה ייצוג של תושבי ישראל יהודים וערבים, חרדים וחילוניים, זקנים וצעירים, נשים וגברים – ישבו, עמדו, הלכו. כולם נשמו את האוויר הדחוס ושאפו לקרבם מגוון של נגיפים, למעט ערבייה צנועה אחת, שמטפחת לבנה על ראשה ושמלה ארוכה עד כפות רגליה לגופה ופד קשור על פיה ואפה ואינך יודע אם הוא בא להגן עליה או מפניה.

הטלפון חזר וצלצל בעקשנות. מעבר לקו היה ולודיה שריפוב, נהג ה'לאדה' המוסלמי, ששימש אותי בתקופת שרותי כדיפלומט באוזבקיסטן. "סבתא שלי מתה. אני מבקש שתבוא מהר", התייפח ולודיה בשפופרת הטלפון. אני אומר ביני לביני: מה לי ולסבתא המוסלמית של הנהג שריפוב. למה הוא מתעקש שאגיע לבית סבתו

תמונת האשמורת האחרונה של חודש אלול – חודש הרחמים והסליחות – חרוטה בזיכרוני לעד. יהודים, מוסלמים ונוצרים הלכו לבתי התפילה בירושלים לכרוע ברך לפני אלוהים. הספרדים השכימו קום ממחרת ראש חודש אלול ל'סליחות'. האשכנזים המשיכו להתערסל במיטותיהם והסתפקו באמירת סליחות ממוצאי שבת הסמוך לראש השנה. הליצנים בירושלים אמרו כי הספרדים מרבים לומר סליחות, לפי גודל החטאים שלהם.

חבצלת הנאווה בבנות תימן, נעימת מראה, נמוכת קומה ומתולתלת שיער, לא הייתה צנועה כיאה לבית להורים מצנעא. נוכחותה בלטה בכל מקום שבו דרכו רגליה. היא פטפטה ושרה בקולי קולות והלכה בחוצות ירושלים בצעד תימני. הוריה השגיחו עליה בשבע עיניים ואם היו להם אלף עיניים ואחת, מן הסתם היו משגיחים עליה בכולן. הם דרשו ממנה שלא להתקרב לגבר עד ליל כלולותיה ולשמור את בתוליה לבעלה. מצליח היה ההיפך הגמור מחבצלת. מנמיך עיניים, מופנם, ביישן וסמוק לחיים כל אימת

ראש הקהילה של טשקנט פער פה גדול. שיני הזהב רקדו בפיו בקול צחקוק על הרעיון המטופש שהעליתי בפניו. "יום הכיפורים הוא מאורע חשוב בחיי העם היהודי", אמרתי, "אין זה משנה אם אתה שומר מצוות, חילוני או אתאיסט. בישראל זה יום קדוש. כל התחבורה מושבתת, למעט רכיבה על אופניים שהיא מצווה ישראלית ידועה, תרגיל חניכה וחובה קדושה לכל ילד ולאביו מולידו. כמעט כולם באים לבית הכנסת לתפילת 'כל נדרי', חלקם כחוויה מוסיקלית וחלקם כזיכרון דחוק מן הילדות המוקדמת. למה

מאז שעמדתי על דעתי אני צם ביום הכיפורים ושופך תחינה מערב יום הכיפורים ועד לתקיעת השופר במוצאי יום הכיפורים לפני היכל קודשו. באותה שנה חרגתי ממנהגי בנסיבות הזמן. ישפטו הקוראים. באותה שנה חל יום הכיפורים בעיצומו של יריד הספרים הבינלאומי בפרנקפורט, שבו לקחתי חלק. יריד הספרים הגדול בעולם נבנה על מתקני שדה התעופה הצבאי, שממנו הוזנקו מטוסי קרב חמושים בפצצות אל הבליץ הנוראי על לונדון במלחמת העולם השנייה. הנהלת היריד שידעה עד כמה גדול מספרם של יהודים בקרב

מיכאל אחיך בא מן המלאכים. תלתליו השחורים הקיפו את ראשו כנרות נשמה. הראש שלו היה גדול יותר מהראש של ילדים בגילו. עיני הזית שלו התיזו אל העולם ניצוצות של רוח הקודש והטילו יראת כבוד על מי שעמד מול העיניים הבוערות האלה. בשעה שילדי השכנים שיחקו בכדור ובמשחקי ילדות מיכאל ציטט שברי פסוקים ממקורות נעלמים מבלי ששמע אותם קודם. גם בחלומותיו מלמל שברי מילים והברות שאינני יודעת מהיכן הגיעו אליו. לילה אחד הוא דיבר בחלומו אנגלית במבטא של ג'נטלמן אנגלי מאוקספורד. לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. כל כך פחדתי לשלומו ובעיקר חששתי מעין רעה. השכן חנוכה-פסח היה שואל אותו שאלות בכפל וחילוק והוא כמו חרוזים

לפני כשבוע מלאו לי תשע-עשרה. הטירונות כבר מאחוריי. אני בעיצומו של קורס המרגמות המוצנחות. בקרוב נצנח עם המרגמות. תותחן וצנחן כאחד. חבריי במחלקה מקילים בי ראש ופונים אלי בתואר: 'ירושלמי' ו'ילד טוב ירושלים', ומתכוונים לומר שאני בתול ושאני פוחד מצילה של אישה. לאחר כל שטיפות המוח התחלתי להאמין שאולי באמת אני 'מקרה אבוד'. הם סיפרו בביטחון רב על מעלליהם, שאינני בטוח אם היו או לא היו.

דודה רחל הייתה כחולת עיניים, עיניה גדולות כפעמיים הכינרת, אך עיוורת מלידה הייתה. עיניים גדולות ולא רואות, צנומה וזעירה כילדה בכיתה אל"ף. אוזניה ככל שהיו זעירות שמעו כל מה שרצו לשמוע. פניה חרוצות קמטים כתעלות השקיה קדומות, ודרכן זרמו דמעותיה והתנקזו אל זוויות פיה. בילדותי אהבתי לעמוד לצִדה של דודה רחל ולוּ רק כדי להוכיח קבל עם שאני, הילד, גבוה ממנה בראש. אבא היה גבוה מכולנו וגם הביט בנו מגבוה. הוא היה מן הנפילים,

יום אחד לקח אותי אחי סימון הקומוניסט אל בוריס הספר, ולאחר שהרבו להג ברוסית רצוצה, הוא הציג בפני בוריס תמונה של נער רוסי בלונדי בעל לחיים סלביות גבוהות ועיניים כחולות כמו שמי מוסקבה, שמצא בתוך חוברת תעמולה רוסית. סימון ביקש מבוריס לעשות לי, הילד השחרחר בעל העיניים הירוקות והעצובות כמו האזוב הגדל בחריצי הכותל המערבי, תספורת של נער רוסי מפירות המהפכה. במקום 'תספורת אפס עם פיאות' שדרשו מאתנו בתלמוד-תורה הפכתי ל'ילד טוב מוסקבה'. בוריס טרח ארוכות ואפילו עשה לי 'שביל בצד'. לשמחתי, בוריס הזליף על ראשי במזלף, דמוי חוקן גומי, בושם כבד ומשח את השיער שלי בין שתי כפותיו הגדולות בברילנטין שמנוני וירקרק. סימון הביט בי באושר, הדביק נשיקה רטובה על לחיי

היה זה שעת צהריים של יום שישי. ירושלמים חזרו הביתה אחרי שבוע מיגע. אוטובוס מלא סלים – על המושבים, מתחת למושבים, במעבר ועל הברכיים. הרבה סלים של קניות מוזלות בשוק מחנה יהודה לפני שבת. באותה הזדמנות פגישות עם מכרים ותיקים שאינם מחמיצים שוק של שישי ופגישות אקראיות עם חברים מהתיכון ומהיסודי, שלא ראית כבר שנים. עליתי לאוטובוס שניחוחות זיעה מהולים בריחות תבלינים מכים על החוטם. נהג

קבוצה של קציני חינוך היינו והצטרפנו ביום 6 ביוני 1982לכוחות צה"ל שנכנסו ללבנון. נתבקשנו להיות 'פוליטרוקים', ולהסביר תחת אש לחיילים מדוע אנחנו נמצאים בלבנון. חלק מן ההרצאות על הגבעות הסובבות את ביירות היו תחת אש. בשעות הפנאי, בין הרצאה להרצאה, חרשנו את לבנון לאורכה ולרוחבה, לרבות שטחים שצה"ל לא הגיע אליהם, מבלי שאיש מנע בעדנו ומבלי שנאמוד את הסכנות שארבו לנו.

הרכבת יצאה מהתחנה בצפירות עזות. הרציף התמלא עשן סמיך מהול באדים לבנים של קיטור. תיירים בחליפות לבנות ובכובעי שעם קולוניאליים נפרדו מעיר הקודש בנפנוף מטפחות לבנות, כאילו היו אלה דגלי כניעה של הסולטן העות'מאני לאימפריה הבריטית, שהשמש אינה שוקעת בה לעולם. ערב רב של נוסעים, חלקם חבושים תרבוש אדום וציצית שחורה מתבדרת מאחוריו,

אני נושא את שמו של אחי המת אבשלום, שבמותו העניק לי חיים ולמשפחתי העניק בסיס להשוואה. באתי לעולם כברירת מחדל, כחלופה לילד שחלף מן העולם. אמי, שרצתה לקבל ילד חי תמורת הבן המת, העניקה לי את השם 'אבשלום חי' ואבי, שחשב שכל ילד הוא עולם בפני עצמו, העניק לי את השם 'חלמיש'. עד היום אני מתלבט בין שני השמות ואני מגמגם כשאני נשאל לשמי.

יום אחד החליט חרגול שהגיעה השעה להקים בית נאמן בישראל ובא, לא פחות ולא יותר, לבקש את ידה של פייגלה, בתם הנאווה והחסודה של השכנים שרה-ביילה ור' מנחם מנדל, שצמתה הבלונדית משתלשלת לה מאחורי גבה עד למקום שנהוג לשבת ועיניה פעורות כשתי גולות תכולות. יום יום תצפת חרגול מהבלקון שלו וראה את שאהבה נפשו צועדת אל הסמינר

אלמלא התקלה בפרשת המעיל, הייתי מן הסתם עולה בהיררכיה של משפחת החייטים בסלון 'פאר והדר' של אדון אברמוביץ. מבוקר ועד ערב תפרתי כפתורים ובקרוב הייתי מתחיל סוף סוף לתפור גם מַנזֶ'טים. צורפתי למשפחת החייטים משום שאימא טפטפה לי מבוקר ועד ערב: "אליקו קרידו, מצדי אתה יכול להיות פרופסור חשוב באוניברסיטה אבל אתה חייב ללמוד קודם מקצוע". היא הייתה

עטור בדרגת סגן-מישנה ובתואר הזמני 'ממלא מקום השליש' הסתובבתי בגדוד מתוח חזה. כשהחברה רצו לספר חוויותיהם מהחופשה הייתי מתקפל אל תוך הקונכיה שלי. לא היה לי מה לספר. כמה מהם הסתובבו במקלחת עם כרבולת אדומה ובשרנית וסיפרו סיפורי זימה ואני התקלחתי כמעט בהיחבא והסתלקתי לעמל יומי כשכפות ידיי משמשות לי עלה תאנה. הייתי עדיין בבתוליי וחוץ מהזיות וחלומות רטובים על גיבורות סרטים רומנטיים שראיתי, שגילו לכל היותר זרוע חשופה וקורטוב של ירכיים, לא היו לי הישגים שיכולתי להתפאר בהם בפומבי. כשגיבורי הסרט התנשקו פניי היו סמוקים ונתמלאתי קינאה בגויים האלה המקבלים את שכרם כבר בעולם

"איז'ו, תתמתח רק כגודל השמיכה שלך ", אמרה אימא. "אני לא מבין את שפת המשלים שלך", אמרתי. "אני מתכוונת לומר, שאל תעשה דברים שלא לפי מידתך. אם תלך לצנחנים אני אמות. אני לא ארשה לך שתשחק עם מלאך המוות. אנחנו כבר שילמנו למדינה הזאת את מחיר המוות. אבא שלך נהרג במלחמה ואחיך נעדר במסתערבים בסוריה ואימא שלך חולה. אתה לא יכול לעשות לי את

פעם אמר לה המשורר כי ראי הוא גוף חסר רגשות. מציג, כבסרט אילם, את המכוער ואת היפה, את החיים ואת המוות, את התשוקה ואת החידלון, את החיוך ואת הבכי. יותר מכל חששה מן התמונה המודאגת הניבטת מן הראי, שסודה הכמוס יתגלה לעין כול וחלום המשפחה האידילית, שדבק במשפחתה, יתנפץ כמו ראי. הפחד מפני המים הגנובים העשויים לשטוף משפחה, שכונה ועיר הפחידו גם אותו. הריגוש הרג את המשורר ושירתו פסקה. הוא קיבל אירוע מוחי בעת שהעפיל עם אלכסנדרה, המאהבת הצעירה שלו, אל שיאו של האוורסט. נשם אוויר פסגות במסתור האהבה וקטוע נשימה, ללא התראה מוקדמת, נשטף אל ים המוות. שם הדגים זורמים במורד הירדן ומגיעים אל מותם הוודאי בים הגופרית והמלח.

אני מכריז חגיגית ומודיע ברבים כי הייתי הסנדק. אני מביט בכם ומגלה שאתם, מבלי להניד עפעף, מייד רואים לנגד עיניכם את המאפיה האיטלקית ואת מרלון ברנדו בדמותו של דון קורליאונה, השליט הכול יכול. אינני יודע מדוע המאפיה לקחה את נציגו של אליהו הנביא בברית מילה כדת משה וישראל והפכה אותו לסנדק העומד בראש המאפיה.

לכל שכונה בירושלים היו המשוגעים שלה. פעם אמרו למה השם 'ירושלים' הוא בלשון רבים או לפחות שם זוגי, כי בכניסה לירושלים היו מצד שמאל מושב זקנים ומצד ימין היה בית המשוגעים 'עזרת נשים'. בית המשוגעים הממוסד גזל מילדותנו את המשוגעים שלנו. ירושלים בלי המשוגעים הצבעוניים שמילאו את רחובותיה היא עיר אפורה ומשעממת. בילדותנו היו משוגעים של יום ומשוגעים של לילה. משוגעים שקטים ומשוגעים תוקפנים. היו משוגעים שהיו בעלי מקצוע והיו משוגעים שהתפרנסו מקבצנות. היו שחשבנו שהם משוגעים והיו שחשבנו שהם המשיח בכבודו ובעצמו. כאלה שחיו במערות הסנהדרין, גידלו זקן עבות, לבשו בגדים לבנים והסתובבו יחפים והכריזו שהם המשיח. היו משוגעים שהצחיקו אותנו והיו משוגעים שהפחידו אותנו

זה היום השלישי שהגשם אינו מפסיק לרדת. אפלולית בוקר ירדה על ירושלים והעננים הסתירו את פני החמה מירושלים. "השמש זורחת גם כשמעונן, הזמנים משתנים ואנו משתנים איתם," נזכרתי במשפטים שאימא חזרה ושיננה והמשכתי לרוץ במעלה רחוב יחזקאל. כלבי רחוב המשיכו לנבוח ולרדוף אחריי כמדי בוקר. אני רץ והם אחריי. לא הייתי לבד ברחוב. משאית לפינוי אשפה נסעה לאיטה ומיץ של עוני נשפך ממנה על הכביש והותיר סימני דרך וצחנת רקב. הבטתי לשמים ולפתע השחר הפציע.

כל המאורעות בשכונה התגמדו לעומת האסון הנורא שנחת עליה בליל שמחת תורה. צעיר שפיזז ורקד עם ספר התורה והניף אותו מעלה ומטה, לא הצליח לקלוט אותו חזרה לידיו והספר הקדוש נשמט מידיו ונפל ארצה. תיבת הקטיפה התרסקה וגווילי התורה נשמטו והוכפשו. באי בית הכנסת נאלמו דום. הנגינה והשירה פסקו. הרוקדים

מזמן שמתי לב שגברים מדברים על 'מכונית' בלשון נקבה ונשים מדברות על 'אוטו' בלשון זכר. הפיאט 850 שלי הייתה מאהבת מאכזבת, כדי כך שקראתי למרשעת בשם 'קְסַנְטִיפֶּה' בעוון כל החטאים שחטאה נגדי והבגידות שבגדה בי. היא הייתה מצועצעת, נאה בלבושה התכול המבהיק, ממדיה זעירים ומושכי לב. מתחת לכסות התמימה שלה היא רתחה בעליות לירושלים ועשן מאיים יצא מאפה כדרקון שאיבד שליטה. בירידות היא הייתה

הקשר המסתורי שבין אימא ודוקטור נחמיה עתידי היה בעיניי תמוה ומוזר. דוקטור עתידי שימש מרצה בכיר לפילוסופיה יהודית באוניברסיטה העברית על הר הצופים וספריו זכו להערכה ולתהילה. הדוקטור היה שריד ארכיאולוגי של החברה הבורגנית האשכנזית, שנותר בשכונת הבוכרים ולא עקר לרחביה עם כל חבריו באקדמיה. ככל שהתבגרתי הבנתי עוד פחות מה מצא דוקטור מכובד כמוהו, המתקשט בחליפת שלושה חלקים, המסתירה כרס עגלגלה, ובמונוקל חד-עין מוזהב, להמשיך ולהיות נטע זר בחצר שלנו. פעם אמר אבא

היונים, הצוצלות, הדרורים ואפילו העורבים והעורבנים פרחו מעל כרכובי הגגות האדומים שלנו, נסקו מעלה מעלה, ונעלמו מעבר לאופק. גם ציפורי השיר דממו. הציפורים שהיו חלק מהנוף שלנו ואכלו זירעונים ופירורי לחם מכף ידה של אימא, נעלמו מנוף חיינו. "היונים הן נשמות תועות, שמקשרות בין אדם לאלוהים, והבלקון הוא גשר בין שמים וארץ", אמרה אימא. מרגע שהציפורים חשו בסכנה הקרבה ונעלמו, נראה היה כי ניחם אלוהים בעשותו את האדם. רעמי מלחמה נשמעו

"מושיקו, אתה יודע מה ההבדל בין עני לעני?", שאלה אותי אימא. "לא, לא יודע. יש בכלל הבדל? " "לעושר ולעוני יש פנים, עיניים ופה. ההבדל הוא לא רק בין עשיר לעני אלא גם בין עני לעני. יש דרגות לא רק בעושר, אלא גם בעוני. יש עניים שיש להם רק את אלוהים והוא לא תמיד יש לו זמן לדאוג לילד יתום המבקש כוס

שמרתי מרחק נגיעה לא חודש ולא חודשיים אלא שלוש שנים תמימות. הייתי השלומיאל שנפשו יצאה אל חבצלת היפה אך לא העזתי לממש את התשוקה שלי והסתפקתי בנשיקה מרפרפת באוויר לפני שסיימתי את טיול הערב בברכת 'לילה טוב!'. חבצלת הנאווה, בצבעי מהגוני, נראתה בעיניי צנועה כיאה לבת להורים מצנעה. הוריה השגיחו עליה בשבע עיניים. אני הייתי ביישן וסמוק לחיים.

גבריאל, צעיר בשנות העשרים לחייו, חסון ושרירי, בנוי לתלפיות שוחר תגרות ומרחיק מעצמו אנשי זדון ביד ברזל. היה שנים אחדות אברך בישיבת 'פורת יוסף' בעיר העתיקה עד שהחליט להיות עשיר. תחילה חלם להיות רב בישראל, אולם משראה את חיי העוני והמחסור של גאוני התורה וראה את האברכים המחוננים בקרב חבריו לישיבה שתורתם אומנותם. מסוגלים הם לשנן בעל פה עמודים שלמים של גמרא ולהוציא מפיהם

"טולדו היא עיר קומפקטית, גאה ובעלת צביון מיסטי", אמר מורה הדרך הספרדי ורחל טולדנו בלעה בצמא את תיאורו, "ציוריו של אל-גרקו ציירו את טולדו בצבעי פסטל חולניים תחת שמיים אפרוריים של עיר המסתתרת מאחורי רזיה. לא אחת מי שהלך בצל בתיה נתערפלו עליו לפתע חושיו בסינדרום טולדו והוא נגרר אל בתי-כנסת שהפכו לכנסיות. עד מהרה הלחות הצוננת של בתי אלוהים אלה פורמת את נאד דמעותיו

הסתו נאבק לשבור את כוחו של הקיץ החם. בשולי הדרכים הלבינו חצבים, שינקו חיים מבצלי ענק הטמונים במעמקי האדמה. הם התפרצו והתוו גבולות בתוך האדמה היבשה והמבוקעת, כאיש שיבה שדוף וקמוט פנים, שרק ניצני זקן מלבין עדיין מותירים בו סימנים קלושים של חיוּת. באב אל ואד עלה בלהבות השמימה ועמוד עשן שלח הבזקים של ניצוצות אש אל הערב היורד, כמו רכב אש הנוסע בחלל ומותיר אחריו שריוניות שרופות בדרך העולה לירושלים. הפיליפיני מלוכסן העיניים

מזמן שמתי לב שגברים מדברים על 'מכונית' בלשון נקבה ונשים מדברות על 'אוטו' בלשון זכר. הפיאט 850 שלי הייתה מאהבת מאכזבת, כדי כך שקראתי למרשעת בשם 'קְסַנְטִיפֶּה' בעוון כל החטאים שחטאה נגדי והבגידות שבגדה בי. היא הייתה מצועצעת, נאה בלבושה התכול המבהיק, ממדיה זעירים ומושכי לב. מתחת לכסות התמימה שלה היא רתחה בעליות לירושלים ועשן מאיים יצא מאפה כדרקון שאיבד שליטה. בירידות היא הייתה

הטלפון חזר וצלצל בעקשנות. מעבר לקו היה ולודיה שריפוב, נהג ה'לאדה' המוסלמי שעבד במרכז התרבות הישראלי שאותו ניהלתי במסגרת שליחותי במדינות המוסלמיות של ברית המועצות לשעבר. הגעתי לאזור זמן קצר לאחר פירוקה של ברית המועצות והכרזת עצמאותן של המדינות שהיו חלק ממנה. "סבתא שלי מתה. אני מבקש שתבוא מהר," התייפח ולודיה בטלפון. מה לי ולסבתא המוסלמית של הנהג שריפוב? למה הוא מתעקש שאגיע לבית סבתו בשכונה המוסלמית? למרות השאלות שהטרידו אותי, ביקשתי מאחד הנהגים להסיע אותי לבית סבתו המוסלמית של ולודיה.

לא אחת אני מדמיין לעצמי שמשה רבנו בעצם לא מת. יום אחד הוא מגיע למאה שערים רכוב על גמל ומצפה שיקבלו אותו בתשואות. אלא שהמציאות היא אחרת: הוא נרגם בחיתולים צואים לאחר שלא ידע מילה ביידיש. דיבר עברית במלרע והוא שזוף שחרחר כמו יהודי מצרי. גרוע מכול הוא לא יודע דף משנה או גמרא ופוסקים ראשונים ואחרונים. בדיקה קלה העלתה שהתחתן עם ציפורה המדיינית הגויה. ילדיו לא נימולו על-ידי מוהל 'משלנו' אלא על-ידי אישה שהשתמשה באבן צור במקום חלף. הם גם מצאו שהוא מסתובב בגילוי ראש ונאלץ לברוח ממצרים בעקבות הרג של מצרי. בוש ונכלם חזר משה רבנו אבי הנביאים על עקבותיו כשהוא ממלמל: אני בטוח שלא את אלה הוצאתי ממצרים.

מן הארובות היתמר עשן סמיך שנדד ברוח והטביע חותמו בפסגות המושלגות. עד מהרה ירד הערב על שֵקי, עיירה אזרביז'אנית על דרך המשי, ועלטה שחורה משחור טיילה בסמטאותיה. בבתים דלקו עששיות נפט שלא הרשימו את החשיכה. מי שכל חייו טובע באלומות אור של ניאון, של נברשות ושל מזרקות אור אינו רואה את האור הגנוז שתושבי שֵקי היו מיומנים לראות לאורה של עששית נפט דלוחה.

מצבי רוח לבכיות, לגניחות ולאנחות לא חסרו בשכונתנו. אישה מוכית ובוכייה לא היתה חיזיון נדיר. להגנתו טען ש'סירבה לקיים מצוות עונג שבת'. כילדים לא הבנו באיזו מצווה מדובר. מכות ובכיות היו עניין של שיגרה: מורים היכו את תלמידיהם, שכנים היכו זה את זה על דברים של מה בכך כמו בתור למים מהברז השכונתי או רבו על שווה פרוטה ו'הלכו מכות', אבות לימדו מוסר את ילדיהם בעזרת חגורה ונערים היכו את כל מי שחלש מהם. הבולשת הבריטית הִכְּתָה ללא רחם את אסירי המחתרות, שבפעולת נקם חטפו והיכו סרג'נטים בריטיים. כשחזרו נשות החצר מסרט טורקי או מסרט הודי בקולנוע 'אדיסון' – הן סיפרו לשכנות את סיפור הסרט קורע הלב, כולן נאנחו כאחת אנחה עמוקה, בכו ושיבחו: "באמת התורה, איזה סרט נפלא..."

משה הוא אחי גאה ששימש סנדק שלי כשהכניסו אותי בבריתו של אברהם אבינו. שמונה-עשרה שנה ואולי עשרים מפרידות בינינו. אומרים כי הרך הנולד עתיד ללבוש את דמותו ואת תכונותיו של הסנדק. אינני בטוח שיש לו סיבות טובות לאותה גאווה. משה ה פחח ומתקן פרימוסים רעשניים. ידיו שחורות כפועל מכרות והן נודפות תדיר ריחות של נפט. לצערי, יש לי צמד ידיים שמאליות. אני מזעיק בעלי מלאכה – חשמלאי, נגר, שרברב, גנן נזקק לשירותם של בעלי מלאכה על תיקונים שכל גבר ישראלי יכול לחסוך. אחי משה בעל ידי זהב. הפקד בידיו פיסת פח

בפרידה יש קורטוב מטעמו המר של המוות, כי מי ידע – האם הנפשות הנפרדות עתה עוד ישובו וייפגשו עם יקיריהן שהותירו אחריהן בעיר שהמוות מושל בה. סבלים אחרונים ירדו במרוצה מן הרכבת שהחלה נעה לאיטה. הרכבת יצאה מתחנת ירושלים-אל-קודס בצפירות עזות. הרציף התמלא עשן סמיך מהול באדים לבנים של קיטור. תיירים בחליפות לבנות ובכובעי שעם קולוניאליים נפרדו מעיר הקודש בנפנוף מטפחות לבנות, כמו היו אלה דגלי

אני נושא את שמו של אחי המת אבשלום, שבמותו העניק לי חיים ולמשפחתי העניק בסיס להשוואה. באתי לעולם כברירת מחדל, כחלופה לילד שחלף מן העולם. אמי, שרצתה לקבל ילד חי תמורת הבן המת, העניקה לי את השם 'אבשלום חי' ואבי, שחשב שכל ילד הוא עולם בפני עצמו, העניק לי את השם 'חלמיש'. עד היום אני מתלבט בין שני השמות ואני

לא היו ימים טובים בחייהם של מלי ומיקי כמו פגישתם באותו יום במדרגות מחלקת הגירושין בירושלים כדי לקבל גט. מיכאל לבש את החליפה הכחולה עם העניבה התואמת, נעליו השחורות הבהיקו ותאמו את שיער ראשו המלא המסופר בקפידה. הוא אף התגלח לכבוד המאורע והריח מ'פאקו ראבאן', בושם שלאחר גילוח. מלי צבעה את שיערה החלק לבלונד והספרית עיצבה לה קַארֶה. הקוסמטיקאית איפרה את פניה, טשטשה קמט לא רצוני ועיצבה לה את הגבות. ציפורניה היו עשויות היטב והבהיקו בלַק אדמדם.

"כל הכלות יפות ביום חופתן ושאלוהים ישמור בבוקר למחרת כשמתגלה האמת המרה", הכריזה אימי בקולי קולות ביום חתונתי עם ציפור [במלעיל]. "אימא, בבקשה דברי בלחש, יש אוזניים לכותל! רק זה חסר לי שציפור תדע כבר מעכשיו כמה את אוהבת אותה ומה את חושבת על המראה שלה דווקא ביום החתונה שלנו",

מיכאל אחיך בא מן המלאכים. תלתליו השחורים הקיפו את ראשו כנרות נשמה. הראש שלו היה גדול יותר מהראש של ילדים בגילו. עיני הזית שלו התיזו אל העולם ניצוצות של רוח הקודש והטילו יראת כבוד על מי שעמד מול העיניים הבוערות האלה. בשעה שילדי השכנים שיחקו בכדור ובמשחקי ילדות מיכאל ציטט שברי פסוקים ממקורות נעלמים מבלי ששמע אותם קודם. גם

"טולדו היא עיר קומפקטית, גאה ובעלת צביון מיסטי", אמר מורה הדרך הספרדי ורחל טולדנו בלעה בצמא את תיאורו, "ציוריו של אל-גרקו ציירו את טולדו בצבעי פסטל חולניים תחת שמיים אפרוריים של עיר המסתתרת מאחורי רזיה. לא אחת מי שהלך בצל בתיה נתערפלו עליו לפתע חושיו בסינדרום טולדו והוא נגרר אל בתי-כנסת שהפכו לכנסיות. עד מהרה הלחות הצוננת של בתי אלוהים אלה פורמת את נאד דמעותיו ובזעקות לא מרוסנות נשאב אל מרתפי עינויים חשוכים, למדורות אוֹטוֹ-דֶה-פֶה ולזעקות של המון פרוע, הקורא 'הולֶה' לטוראדור בזירה שמעבר לשביל".

בלילה שלאחר החופה ישב שמשון ופתר תשבצים. ניסה וניסה ולא הצליח למצוא פתרון להגדרה: 'שומר הנשים בהרמון המלך'. באשמורת האחרונה שקע בשינה עמוקה שממנה התעורר רק כשראה לנגד עיניו את שלושת אחיה הגברתנים של אשתו שמחה ניצבים למראשותיו כמו משלחת מלאכים

ברוך היה הספר המיתולוגי של שכונת הבוכרים בירושלים. הוא היה מקבל קילו קמח וקילו סוכר מהמכולת של אבא ובתמורה הסתפרנו אצלו. הייתי אומר: "אני הבן של..." ומיד היה שם על המושב לוח עץ וכך הגעתי לגובה הדרוש. ברוך הספר כרוך בטראומה מימי ילדותי. אחי היה גנדרן גדול ודאג שאגדל רעמת שיער. כשהקרחת הניבה רעמה ראויה הוא לקח אותי לספר המודרני, שחנותו הייתה בפינת הרחובות גאולה ויחזקאל, ליד פוטו יעקבי. אחי בדק בכמה ז'ורנלים וכשמצא 'ילד טוב מוסקבה' ילד בלונדיני עם שביל בצד אחי הצביע ואמר: 'כזה, ראה וקדש!'

מסדרון בית החולים היה אפוף ריחות של סמי מרפא מהולים בזיעה לחה של קיץ. במסדרון הדחוס היה ייצוג של תושבי ישראל יהודים וערבים, חרדים וחילוניים, זקנים וצעירים, נשים וגברים – ישבו, עמדו, הלכו. כולם נשמו את האוויר הדחוס ושאפו לקרבם מגוון של נגיפים, למעט ערבייה צנועה אחת, שמטפחת לבנה על ראשה ושמלה ארוכה עד כפות רגליה לגופה ופד קשור על פיה ואפה ואינך יודע אם

שבת. שעת צהריים של קיץ מעולף משרב כבד. בשמים תלויה חמה לוהטת וקופחת. חצר ירושלמית מפוהקת של היישוב הישן. מדרגות לולייניות מובילות למרפסת הקומה העליונה, שלאורכה עשרות דירות-חדר עמוסות בילדים, מתינוקות שזה עתה באו לעולם לצד אחיהם הבוגרים שזה מכבר נכנסו למעגל העבודה כשוליות בבתי מלאכה. בחוץ מטבחים זעירים ועלובים כפצעי בגרות ובקצה החצר 'בית

היו התלחשויות בשכונה שחרגול, הבן של שמחה האלמנה, הוא עבריין מדופלם, שעשה כל פשע אפשרי חוץ מרצח בנימוק ש'דם אינו רוחץ דם'. הוא כבר ישב שנתיים בבית-כלא לנערים פושעים בנבלוס, הלא היא שכם, חווה על גופו ועל נפשו את החוויות הכואבות של הקלבוש, אך שם גם למד את כל רזי הפשיעה וההתחמקות מעיניו הרעות של החוק. חרף גילו הצעיר, בזכות המאסר הוא ביצר את מעמדו וזכה למעמד של מנהיג כנופיה ובורר על בסיס אחוזים שקיבל מצד א' ומצד ב'. לא היו עוררין על פסיקותיו. וכי הייתה להם ברירה? בעלי החנויות בשכונה, שלא כולם היו מבוססים כלכלית, מילאו את כל מבוקשו והחניפו לו בכל

הטלפון חזר וצלצל בעקשנות. מעבר לקו היה ולודיה שריפוב, נהג ה'לאדה' המוסלמי שעבד במרכז התרבות הישראלי שאותו ניהלתי במסגרת שליחותי במדינות המוסלמיות של ברית המועצות לשעבר. הגעתי לאזור זמן קצר לאחר פירוקה של ברית המועצות והכרזת עצמאותן של המדינות שהיו חלק ממנה. "סבתא שלי מתה. אני מבקש שתבוא מהר", התייפח ולודיה בטלפון. מה לי ולסבתא המוסלמית של הנהג שריפוב? למה הוא מתעקש שאגיע לבית סבתו בשכונה

ככל שצרבה השמש והכתה בנו ללא רחם, כך היו פנינו לוהטות ועצבות של אמת נשקפה מעינינו. כבר לא עניינו אותנו הכיפות המוזהבות שעל הר הבית, מגדלי הכנסיות, הכיפות והמינרטים של העיר העתיקה. היינו מיוזעים וגרוננו ניחר. בסתר לבנו התחננו לפני הצדיקים הקבורים כאן בהמוניהם שנזכה לפרוסת לחם ולצפחת מים. ברגע של חולשה וחוסר שליטה פרצנו שלומי ואני בבכי עמוק, שמיד עורר את

שולי הדרך הצבאית על הקווקז הגבוה היו מכוסים שלוגיות שקפאו בלילה הקר. אוכפי ההרים הסתירו סודות מתחת לשכבות שלג קפואות המוגנות מפני השמש החיוורינית. ככל שטיפסנו נעלמו העצים ובשטח נותר עשב רך ומאות ראשי בקר וראשי צאן רעו במורדות התלולים. האוטובוס טיפס במעלה הקווקז הגבוה בדרך הצבאית המקשרת בין טביליסי

בחג החנוכה ירדו שלגים בירושלים. גשמים ושלגים היו מעשי ידיה ותפילותיה של אימא. במאמרה נפתחו ארובות השמים ובהבל פיה נסגרו. מי הכינרת התאיידו אז אל שנת בצורת שחונה. היא שלטה ברוחות, שבאו להשתחוות אפיים בירושלים ומשם נשבו אל העולם כולו, היא רדתה בכוחות הטבע וגם אני חשתי את כח הרצון שלה. מכבר ידעתי שאל רחום, אותו רחם קוסמי בורא כול, הוא אישה שרגליה מוצבות ארצה וראשה מגיע אל שער השמים וענן של צחורי כנפיים מרחף מעליה.

אף שאבא עזבנו זה כבר, פגשתיו בדרך העולה לירושלים. פניו צרובי חמה. קומתו התמירה כמו שחה מתלאות הדרך והזמן. עשרים שנה תמימות חלפו מאז ועל גוו רבצו כל אותן שנים כבדות ועגומות. על כתפו השמוטה היה תלוי ברישול-מה תרמיל צבאי דהוי ולגופו בגדי חאקי מרופטים מן הדגם הישן של סוף שנות הארבעים. התרמיל נראה מעוך. דומה שלא הכיל דבר, זולת

במעגן הסירות עגנה הספינה, שלא תפליג עוד לעולם. ביום חגה עמדה מלוא קומתה וכמגדל צופים בחנה בעיניה המצומצמות את אורחיה הרבים שבאו לקחת חלק בשמחתה. באולם לא היו איש או אישה ברמתה או בגובהה של פרופ' הדסה בילינסון, רופאה בעלת שם בינלאומי. היום היא אפילו חייכה חיוך דק כחוט השערה. מאמריה והרצאותיה

ספר תורה שנפל בפינת החצר הענקית שלנו, מאחורי החרוב שהעלה ריחות של בעל קֶרי, השקד שהניב שקדים מרים כלענה, הרימון שהניב פירות שדופים כשדיה של בתולה מוכת כפן והאגס הענק, שינק ישירות מהבור שבטבור החצר וכמו להכעיס הצמיח אגסים זעירים כגודל אצבעון. עלה על כולם עץ הברוש שהיתמר לשחקים. מראש צמרתו היה דוד שולטי האתלט שבחבורה שלימים נהרג בגוש עציון. הוא היה משקיף על הר הזיתים במזרח ועל נבי סמואיל במערב ומכריז: "חברה, תכניסו את הנשק לסליק, שיירה של הצבא הבריטי תגיע עוד מעט לשכונה... עוצר. חיפושים אחרי נשק וציד של טרוריסטים. מאחורי

בעיצומה של מלחמת העצמאות בירושלים פסקו הלימודים. כמה מן המורים גויסו. כמה מהם נהרגו או נפצעו. גם אבא נפצע אנושות בהפגזה על ירושלים ומת מפצעיו כעבור זמן. תינוקות של בית רבן הלכו בטל וההורים חששו שהילדים ייפגעו מירי צלפים או מפגז תועה ומה שחשוב היה 'שיהיה לילד מקצוע.' הסנדלרייה של אדון 'נעלי המלך', שהייתה קבורה עמוק בתוך כוך, נחשבה למקום מבטחים

קרני שמש של שחרית חדרו דרך החרכים של תריסי הברזל הכבדים של ביתנו וצבעו את התריסים בדם. דמדומים בשחרית ובערבית מזכירים בצלילם 'דם'. בשעת דמדומים של שחרית הוקרבו זבחי צאן ובקר על מזבח צמא דם, המזיל דמעות חמלה רק כשבעל מגרש את אשתו. בדמדומים הקריבו קורבנות אדם למולך בגיא בן-הינום. על הר המוריה הקריבו פעם איל נאחז בסבך בקרניו כתחליף ליצחק בן אברהם ושרה.

משלוח מנות אחרי פורים – כך אמרה אמי על דברים שעבר זמנם, בטל קרבנם. בחצר מוסיוף שבה גרנו הקפדנו לשלוח מנות ביום שושן פורים, כמקובל בירושלים. משלוח מנות לחמישים שכנים, פחות או יותר, שגרו בחצר שלנו. חצר ענקית, בור ענק בטבור החצר שסיפק מים לתושבים ומימיו חלחלו מתחת לשורשים של עצי השקד, החרוב, הרימון, האגס ועצי האקליפטוס, הפלפלת, הברוש. עצי הפרי ועצי הסרק, היו מחוז

מנהג מוזר יש בידי ואיני יודע מדוע איני יכול להתנתק ממנו. בשעות הערב אני יושב במרפסתי הגדולה על גבעה בפאתי ירושלים וצופה לעבר בית הקברות שממול. לפניי ספל קפה תורכי חזק, מהול באבקת קינמון, קורט של ציפורן, זנגוויל והל, שבישלתי על רמץ פחמים. לוגם גמיעות של מצמוץ ומתענג על הטעם הישן נושן של פעם. נושם לריאותי את משבי הבריזה העושים דרכם אל הרי ירושלים וסוחפים איתם ריחות ערב מבושמים של גינות נוי שהושקו בשפלה. פעמים עולים באפי ריחות פרחי הדרים שעולים מן הפרדסים,

בכל ירושלים עירי לא היה אפילו ילד אחד או ילדה אחת שיכלו להתגאות בילקוט כשלי. לא היה זה ילקוט עור, גם לא ילקוט מבד ואפילו לא ילקוט מעץ משוח בפוליטורה. הילקוט שלי עורר את קינאתם של גדולים וקטנים, תלמידים ומורים. ראו, קינאו ולא הבינו עד היכן יד הדמיון מגעת. ילדי העניים הגיעו לבית-ספר בילקוט בד שאימותיהם תפרו משאריות דהויות של בגדים ישנים שנפרמו ונעשה בהם שימוש משני. ילדי עשירים התנאו בילקוטי עור עם אבזמים מוכספים או

במעגן הסירות שעל גדת הנחל עגנה הספינה, שלא תפליג עוד לעולם. ביום חגה עמדה מלוא קומתה וכמגדל צופים בחנה בעיניה המצומצמות את אורחיה הרבים שבאו לקחת חלק בשמחתה. באולם לא היו איש או אישה ברמתה או בגובהה של פרופ' הדסה בילינסון, רופאה בעלת שם בינלאומי. היום היא אפילו חייכה חיוך דק כחוט השערה . זה שנים נושאת היא את התואר האלמותי: "אלמנתו של דוקטור דנטה סיציליאנו". בזכות

אני הולך לספר לכם על פגישה מוזרה שלי עם רבי אמנון ממגנצה, דמות אגדית של קדוש מעונה יהודי, שחי במאה ה10- או ה11-. האגדה מספרת על רבי אמנון מן העיר מגנצה בגרמניה המוכרת כיום בשמה מיינץ. רבי אמנון היה גדול הדור ועשיר ומיוחס והשרים ביקשו שימיר את דתו. הם חוזרים ומבקשים ממנו. עד שיום אחד אמר להם: תנו לי לחשוב שלושה ימים. הוא

היה זה בוקר מעונן. קרעי תכלת בצבצו בשמים האפורים. נראה שגשם זלעפות עומד לרדת בכל רגע. מתוך הערפל והמדבר הגיחו צמד עורבים אפורים, שראשיהם וכנפיהם שחורים, חיפשו מסתור ונחתו על אדן החלון בקריאות זעקה גרוניות של סכנה ממשמשת ובאה. מנוחה מרחה בדקדקנות ובסבלנות רבה גבינת שמנת על פרוסה של לחם שיפון, הוסיפה כמה זיתים שחורים ועלי פטרוזיליה, הצמידה פרוסה לפרוסה, עטפה בנייר פרגמנט. סימנה חריצי חיתוך על תפוז.

מזמן שמתי לב שגברים מדברים על 'מכונית' בלשון נקבה ונשים מדברות על 'אוטו' בלשון זכר. הפיאט 850 שלי היתה מאהבת מאכזבת, כדי כך שקראתי למרשעת בשם 'קְסַנְטִיפֶּה' בעוון כל החטאים שחטאה נגדי והבגידות שבגדה בי. היא היתה מצועצעת, נאה בלבושה התכול המבהיק, ממדיה זעירים ומושכי לב. מתחת לכסות התמימה שלה היא רתחה בעליות לירושלים ועשן מאיים יצא מאפה כדרקון שאיבד שליטה. בירידות היא היתה חסרת מעצורים והתדרדרה כמלכת הכביש, חלפה בלגלוג מר על פני גדולות ויקרות ממנה. כשהתלוננתי על התנהגותה ועל כך שהיא מבזבזת את כל כספי, אמר המומחה שכדאי לעשות לה טיפול ראש. אודה ואתוודה, בשל התנהגותה, פזלתי

לא עבר לילה אחד מבלי ששמענו קולות פריצה של גנבים לחנויות שמתחת לבלקון שלנו. יצורי האפילה בחושך התעוררו לחיים. בלילה, בין שתיים לשלוש, שמענו חריקות של שבירת מנעולים ודלתות. הם גנבו מכל הבא ליד – נעליים, בדים, מלבושים וכלי מטבח והפורצים מעולם לא נתפסו. מביני דבר קבעו ששוטר המקוף ג'מאל וגנבי השכונה, בראשותם של צלופחד ו'הצולע',

מן הארובות היתמר עשן סמיך שנדד ברוח והטביע חותמו בפסגות המושלגות. עד מהרה ירד הערב על שֵקי ועלטה שחורה משחור טיילה בסימטאותיה. בבתים דלקו עששיות נפט שלא הרשימו את החשיכה. מי שכל חייו טובע באלומות אור של ניאון, של נברשות ושל מזרקות אור אינו רואה את האור הגנוז שתושבי שֵקי היו מיומנים לראות לאורה של עששית נפט דלוחה.

שעת חצות. טלפון החוגה השחור פצח בצלצול עקשני של פעמון כנסייה שיצא משליטה. אמות הספים רעדו. "קיבינימט, מי מתקשר בשעה כזאת?", רטן פרופ' אלי פז, "זהו. השינה הלכה לכל הרוחות. מחכֶּה לי עכשיו עוד ליל נדודים של חשבון נפש עם עצמי ועם העולם. למה זה מגיע לי?", רטן כאישה מיוסרת שסבל העולם רובץ על כתפיה. הוא בקושי נעמד על רגליו וניגש לטלפון המאיים, שכבר הביא לא מעט בשורות משמחות אך גם לא החמיץ בשורות מרות שהשאירו צלקות. "מה הפעם?!", שאל.

ילדיי הדואגים לשלומי הוסיפו לי כפתור מצוקה. לשמחתי לא ידעתי מצוקה עד היום ולא נזקקתי לכפתור, שהזכיר לי את הכפתור האדום להפעלת פצצות האטום שבשליטת נשיא אמריקה ונשיא רוסיה. ברגע זמני של פרקינסון תרעד למי מהם היד, הכפתור האדום ילחץ ובהיסח הדעת העולם יתפרק לגורמים. אודה ואתוודה, מזמן לזמן תוקפת אותי רוח שובבות ובוער בי הרצון ללחוץ על כפתור המצוקה ולבחון אם לחיצה אחת תזעיק עזרה.

החזן בגלימה לבנה ומצנפת צחורה לראשו שר בבריטון שובה לב, שכל בית אופרה היה מתברך בו. גם המקהלה הייתה איכותית. תפילת "כל נדרי" בבית הכנסת בגדול בפרנקפורט הייתה מרטיטה, אולם ככל שהתפילה התקדמה, כך רבים מבאי בית הכנסת לא מצאו עוד עניין בנעשה סביבם. ההמולה בבית הכנסת יצרה בליל של קולות וצלילים צורמים. מכל עבר נשמעו קולות של סחר-מכר. ה

מיכאל שלי בא מן המלאכים. תלתליו השחורים הקיפו את ראשו כנרות נשמה. הראש שלו היה גדול יותר מהראש של ילדים בגילו. עיני הזית שלו התיזו אל העולם ניצוצות של רוח הקודש והטילו יראת כבוד על מי שעמד מול העיניים הבוערות האלה. בשעה שילדי השכנים שיחקו בכדור ובמשחקי ילדות מיכאל ציטט שברי פסוקים ממקורות נעלמים מבלי ששמע אותם קודם. גם בחלומותיו מלמל שברי מילים והברות שאין יודע מהיכן הגיעו אליו. לילה אחד הוא דיבר בחלומו אנגלית במבטא של ג'נטלמן אנגלי מאוקספורד. לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. כל כך פחדתי לשלומו ובעיקר חששתי מעין רעה.

מיכאל בא מן המלאכים. תלתליו השחורים הקיפו את ראשו כנרות נשמה בהיכל הקודש. ראשו גדול היה מראשו של ילד, מין פרוטומה של פסל אשורי. עיני הזית שלו התיזו אל העולם ניצוצות של רוח הקודש והטילו יראת כבוד על מי שעמד מול העיניים הבוערות האלה. בשעה שילדי השכנים שיחקו בכדור ובמשחקי ילדות מיכאל צטט באורח פלא שברי פסוקים ממקורות נעלמים מבלי ששמע אותם קודם. בחלומותיו מלמל שברי מילים והברות בשפות שנעלמו מן העולם. המקובל חכם דואק קבע נחרצות שהילד הוא גלגול של דמות שהייתה בעולם בזמן מן הזמנים,

ברוך היה הספר המיתולוגי של השכונה בירושלים. הוא היה מקבל קילו קמח וקילו סוכר מהמכולת של אבא ובתמורה הסתפרנו אצלו. הייתי אומר: "אדון ברוך, אני הבן של..." ומיד היה שם לוח עץ על המושב וכך הגעתי לגובה הדרוש. ספק אם ברוך הספר ידע לספר תספורת 'פרנג'י' עם רעמה נאה מרוחה בברילנטין שמנוני, ברק לעיניים. הגענו אליו עם ראש פרוע ויצאנו קרחים, כמו הלבנה במילואה.

יום אחד לקח אותי אחי סימון הקומוניסט אל בוריס הספר, ולאחר שהרבו להג ברוסית רצוצה, הוא הציג בפני בוריס תמונה של נער רוסי בלונדי בעל לחיים סלביות גבוהות ועיניים כחולות כמו שמי מוסקבה, שמצא בתוך חוברת תעמולה רוסית. סימון ביקש מבוריס לעשות לי, הילד השחרחר בעל העיניים הירוקות והעצובות כמו האזוב הגדל בחריצי הכותל המערבי, תספורת של נער רוסי מפירות המהפיכה. במקום 'תספורת אפס עם פיאות' שדרשו מאיתנו בתלמוד-תורה הפכתי ל'ילד טוב מוסקבה'. בוריס טרח ארוכות ואפילו עשה לי 'שביל בצד'. לשמחתי, בוריס הזליף על ראשי במזלף דמוי חוקן גומי בושם כבד ומשח את השיער שלי בין שתי כפותיו הגדולות בברילנטין שמנוני וירקרק. סימון הביט בי באושר, הדביק נשיקה רטובה על לחיי וסטר קלות על עורפי ואמר "יאללה אליצ'קה, ספיחס, נַעימָה. אתה יכול להצטרף עכשיו ל'פיונירים' אפרוחי המפלגה. הגיע הזמן

תשבץ ירושלמי בלילה שלאחר החופה ישב האברך שמשון ופתר תשבצים. ניסה וניסה ולא הצליח למצוא פתרון להגדרה: 'שומר הנשים בהרמון המלך'. באשמורת האחרונה שקע בשינה עמוקה שממנה התעורר רק כשראה לנגד עיניו את שלושת אחיה הגברתנים של אשתו שמחה ניצבים למראשותיו כמו משלחת מלאכים רעים.

לפני שבוע מלאו לי תשע-עשרה. הטירונות כבר מאחוריי. אני בעיצומו של קורס מרגמות מוצנחות. חבריי במחלקה מקילים ראש בעובדה שאני 'ירושלמי' ו'ילד טוב ירושלים', שמשמעותו שאני עדיין בבתוליי ושאני פוחד מצילה של נערה. הם סיפרו בקולי קולות ובפרטי פרטים על מעלליהם, שהיו או לא היו, בנסיעות ה'אפטר' שלהם ועל החוויות שחוו בחברתן של יפהפיות השטח הגדול ביפו. אני הקשבתי וגזרתי על עצמי שתיקה. שטיפות

לא היה בירושלים מוכר נרות ותשמישי קדושה נוצריים, שעסקיו משגשגים בחג הפסחא כמו גבריאל. ב"שבת האור" נעדר מבית-הכנסת ומכר ליד כנסיית הקבר נרות שעווה גדולים וצלבי עץ, שאותם רכש מאמני בית לחם בכסף קטן ומכר בכסף גדול. צלב עץ גדול תלוי על חזהו ומרשים את כל רואהו ומתחת לבגדיו מסתתר 'טלית קטן', שאת ציציותיו נישק ואימץ לעיניו באמירת 'שמע ישראל' בוקר וערב. אין יום דרמטי בירושלים מ'שבת האור', שבה אלפי נוצרים מקומיים

"כל הכלות יפות ביום חופתן ושאלוהים ישמור בבוקר למחרת כשמתגלה האמת המרה", הכריזה אימי בקולי קולות ביום חתונתי עם ציפור [במלעיל]. "אימא, בבקשה דברי בלחש, יש אוזניים לכותל! רק זה חסר לי שציפור תדע כבר מעכשיו כמה את אוהבת אותה ומה את חושבת על המראה שלה דווקא ביום החתונה שלנו", התחננתי. "מספיק לי לראות את אימא שלה ואני כבר יודעת מה יקרה עם הציפור היפהפייה שלך בעוד עשרים שנה. היא בטח תהיה שמנמנה וגוצה כמו אימא שלה".

עד גיל שלוש בני המשפחה ושכנים קראו לי 'שירלי טמפל' וזאת בזכות התלתלים היפים שעיטרו את ראשי הקטן. בזכות התלתלים שלי זכיתי לחיבוקים ולנשיקות. עד שהאסון נחת על ראשי. כמה ימים לפני ל"ג בעומר, בשעת בוקר מוקדמת, עלינו לאוטובוס ערבי קטן בגוון חאקי, שבמקום וינקר היה לו עניבת פח גדולה שאותה הניפו פעם אחת לפני פנייה ימינה ופעמיים לפני פנייה שמאלה. הצופר, שבו הרבה הנהג להשתמש, היה עשוי מעין חוקן גומי והקול היה גם בהתאם. האוטובוס יצא בקול חריקה וקרטוע מעל-יד ביתו של מיכאל אליאס ברחוב שלמה. המזרנים והשמיכות והמזוודות הכבדות עם האוכל הועלו אל הגג בסולם ברזל שהיה צמוד

מזמן שמתי לב שגברים מדברים על 'מכונית' בלשון נקבה ונשים מדברות על 'אוטו' בלשון זכר. הפיאט 850 שלי היתה מאהבת מאכזבת, כדי כך שקראתי למרשעת בשם 'קְסַנְטִיפֶּה' בעוון כל החטאים שחטאה נגדי והבגידות שבגדה בי. היא היתה מצועצעת, נאה בלבושה התכול המבהיק, ממדיה זעירים ומושכי לב. מתחת לכסות התמימה שלה היא רתחה בעליות לירושלים ועשן מאיים יצא מאפה כדרקון שאיבד שליטה. בירידות היא היתה חסרת מעצורים והתדרדרה כמלכת הכביש, חלפה בלגלוג מר על פני גדולות ויקרות ממנה. כשהתלוננתי על התנהגותה ועל כך שהיא מבזבזת את כל כספי, אמר המומחה שכדאי לעשות לה טיפול ראש. אודה ואתוודה, בשל התנהגותה, פזלתי אל אחרות טובות ממנה. כנקמה מתוקה, נהגתי להסיע בדרכי מן השפלה ואליה טרמפיסטיות נאות, שאיתן גלגלתי שיחה, שקיצרה לי

לפני שבוע מלאו לי תשע-עשרה. הטירונות כבר מאחוריי. אני בעיצומו של קורס מרגמות מוצנחות. ההצטיינות שלי בקורס הוסיפה כמה סנטימטרים לביטחון העצמי שלי. בחנתי ואני ממשיך לבחון את העולם שסביבי מגובה מטר ארבעים ותשעה, כולל נעליים עבי-סוליות. לא סיפרתי לחבריי ביחידה, כי המיומנות שלי בהטלת רימונים אל תוככי היעד נרכשה מהשלכת עיתון בוקר למרפסת קומה גימל של מינויי העיתון, קודם גיוסי לצבא.

אצלי החיים הם ראינוע, ואני השחקן שמחליף תפקידים ותחפושות. אומרים כי אני, סניור איסחאק איל קאזאמינטירו, שדכן בעל אלף ואחד פרצופים. אני מגדל זקן ומגלח זקן. פעם השפם שלי מזדקר ופעם שמוט כשפם של מונגולי שאיבד את סוסו בקרב. אני לובש גלימות ומתהדר בחליפות. פעם תרבוש טורקי לראשי, פעם ברט צרפתי נטוי על ראשי ופעם מגבעת פנמה נוקשה מתהדרת על ראשי. מי שהייתי אתמול אינני היום ומה שאני היום ספק אם אהיה מחר.

הייתה זאת שעת ערב מאוחרת במהלך טיול להרי האלפים. נמרוד המדריך הכרסתן ישב בבר, ראשו הגדול נשען על שתי כפות ידיו, עיניו נעוצות בנקודה סתמית בחלל והאזין לנגינה וירטואוזית על פסנתר. מזמן לזמן לגם מגביע הבירה שלפניו וחשב על יום הטיול הבא. רננה התקרבה וישבה במושב הפנוי שלצדו ואמרה בקולי קולות, חצי שתויה: "נמרוד, איבדתי היום באוטובוס את הראש... אני מתנצלת אם אני ישירה מדי... יש לך קול

מעבר לרחוב הופיע כמדי ערב שבת חכם מאיר, לבוש קפטן משי לבן ונעלי השבת השחורות שלו בוהקות כראי ומצנפת צמר שחורה מעטרת את ראשו. הוא תקע צפירות עולות ויורדות בחצוצרת נחושת ממורקת, שהבליטה את זקן התיש אשר לו. תקע והכריז: "שבת! שבת! שבת!" חנויות נסגרו בזו אחר זו על מנעול ובריח ואינך יודע אם מפחד השבת או מפחד זקנקנו החצוף של

המלכה הלנה לא הייתה בת למשפחת הצאר לבית רומנוף, אבל הייתה בה ארשת של בת מלך שכל כבודה פנימה. ראשה ומצחה ראויים היו לשאת נזר מלכותי, עיני אילה שחורות ובוהקות, עור צח כאילו טבלה כל ימיה בבריכות חלב ושפתיה טבלו ביין אדום ומשכר. צוואר לה כצוואר לאמה דרום אמריקאית, שהגביה את קומתה עוד יותר. הלנה אישה באמצע שנות השלושים, רופאת משפחה שיצאה מבית קטן בערבה אל עיר שיכונים סובייטית אפורה. שמלתה הארוכה הזכירה מחוזות רחוקים של נשות בוקרים שפניהן מערבה. הליכתה הזקופה החניפה לשדיה הקטנים.

היונים, הצוצלות, הדרורים ואפילו העורבים והעורבנים פרחו מעל כרכובי הגגות האדומים שלנו, נסקו מעלה מעלה, ונעלמו מעבר לאופק. גם ציפורי השיר דָמֵמוּ. הציפורים שהיו חלק מהנוף שלנו ואכלו זירעונים ופירורי לחם מכף ידה של אימא, נעלמו מנוף חיינו. "היונים הן נשמות תועות, שמקשרות בין אדם לאלוהים, והבלקון הוא גשר בין שמים וארץ", אמרה אימא. מרגע שהציפורים חשו בסכנה הקרֵבָה הן נעלמו, כי נִיחַם אלוהים בעשותו את האדם ואת החי. רעמי מלחמה הדהדו באופק.

הרבה דמעות נשפכו. הרבה התייפחויות וזעקות קורעות לב נשמעו בחצר הגדולה שלנו. נתקיים בנו 'כל המוסיף דמעה מוסיפים לו מן השמים גם בכי גדול, עצב ויגון עד שאינך יודע מאין באת ולאן אתה הולך, שהרי גם בשביל לבכות צריך מצב רוח. מצב רוח לבכיות, לגניחות ולאנחות היה בשכונתנו בשפע. ספק אם באו לספר סיפור אישי של מחסור ועוני, או באו לבקש רחמים וסליחה משוכן מרומים על חטאים שבין אדם לחברו ועל חטאים שבין אדם למקום. ליד הבור, שהעלה תדיר ריח של ליזול עירוני, התחוללו מריבות ופרצו שנאות בשל דלי שנשמט או בגין פורעי תור.

יש מורים לספרות שמצליחים לחבב על תלמידיהם את היצירה הספרותית ואת הסופר או המשורר העומדים מאחוריה ויש מורים לספרות. שמשניאים את שניהם על התלמיד. היצירה הספרותית מאיימת על התלמיד משום שמאחוריה עומדים המבחנים והציונים העתידים לקבוע את גורלו של התלמיד. החוויה הספרותית נעלמת והאיום נשאר גם שנים רבות לאחר שהתלמיד מילא את חובותיו לתעודת הבגרות.

לא היו ימים טובים בחייהם של מלי ומיקי כמו פגישתם באותו יום במדרגות אגף הגירושין ברבנות כדי לקבל גט גירושין. מיכאל לבש את החליפה הכחולה עם העניבה התואמת, נעליו השחורות הבהיקו ותאמו את שיער ראשו המססופר בקפידה. הוא אף התגלח לכבוד המאורע והריח מ'פאקו ראבאן', בושם שלאחר גילוח. מלי צבעה את שיערה החלק לבלונד והספרית עיצבה לה קַארֶה. הקוסמטיקאית איפרה את פניה, טשטשה קמט לא רצוני ועיצבה לה את הגבות. ציפורניה היו עשויות היטב והבהיקו בלַק אדמדם.

אבי נהרג במלחמת העצמאות מפגיעת פגז. בפתח חנות המכולת שלו עמדו נשים, כי הגברים היו מגויסים כלוחמים או כשומרים או כבוני ביצורים. לחם חולק במנות קצובות 170 גרם לנפש, שאבא חייב היה לפרוס מן הכיכרות הגדולים של מאפיית 'ברמן'. הפגז שנפל בפתח החנות הרג כמה מן הנשים והאחרות נפצעו מרסיסי הפגז. אבא טיפל בהן וחבש את פצעיהן עד שיגיע אמבולנס. איש חסון היה והוא לא חש כי פציעתו לא פחות קשה. רסיס בגודל אגרוף פגע בחיבור שבין השוק לבין האיברים הפנימיים. המתים הועברו לקבורה בבית הקברות הזמני בגן הממשלה שלימים היה לבית הקברות בשכונת סנהדריה בירושלים. אבא הובל לבית החולים האנגלי ברחוב הנביאים, שהפך לבית חולים לפצועי המלחמה. האיש

"מושיקו, אתה יודע מה ההבדל בין עני לעני?" שאלה אותי אימא. "לא, לא יודע. יש בכלל הבדל?" "לעושר ולעוני יש פנים, עיניים ופה. ההבדל הוא לא רק בין עשיר לעני אלא גם בין עני לעני. יש דרגות לא רק בעושר, אלא גם בעוני. יש עניים שיש להם רק את אלוהים והוא לא תמיד יש לו זמן לדאוג לילד יתום המבקש כוס חלב ולאלמנה רעבה לפרוסת לחם לה ולילדיה.

חלפו ארבע וחצי שנים מאז שמת ועדיין שמו מופיע בספר הטלפונים. למה אלמנות נוהגות לשמור בספר הטלפונים את שמם של זכרונם לברכה? האם הן מתכוונות להרתיע מחזרים פוטנציאליים המבקשים קשר עם אלמנה פנויה. אני שייך לאותם גברים המגיעים למסיבות עם אשת נעוריהם, אך עיניהם סוקרות כל הערב את הנשים המגיעות בגפן ומעסיקות את עצמן בשתיה ובנשנוש של רצועות גזר, פלפל ומלפפון.

"בארץ העיוורים בעל העין האחת הוא המלך. בעל זוג עיניים הוא מלך המלכים", נהג צ'רלי לומר לאלה שנעצו בו מבט ישיר. זוג האיזמרגדים שלו התחזו לעיניים והבזיקו אור ירקרק כמגדלור בנמל חיפה. הן סקרו את סביבתן ותחבלו תחבולות. פדחתו הייתה חלקה ומבהיקה כירח במילואו ושיוותה לו מראה מכובד. יותר מכול אפיינה אותו הליכתו המרקדת של צ'רלי צ'פלין, שדמתה לתנועת מריונטה בתיאטרון בובות. הבריטים ששלטו

"איז'ו, תתמתח רק כגודל השמיכה שלך ואל תעשה דברים שלא לפי מידתך", אמרה אימא. "אני לא מבין את שפת המשלים שלך", אמרתי. "אני מתכוונת לומר, שאם תלך לצנחנים אני אמות. אני לא ארשה לך שתשחק עם מלאך המוות. אנחנו כבר שילמנו למדינה הזאת את מחיר המוות. אבא שלך נהרג במלחמה ואחיך נעדר במסתערבים בסוריה ואימא שלך חולה. אתה לא יכול לעשות לי את זה".

המלכה הלנה לא הייתה בת למשפחת הצאר לבית רומנוף, אבל הייתה בה ארשת של בת מלך שכל כבודה פנימה. ראשה ומצחה ראויים היו לשאת נזר מלכותי, עיני אילה שחורות ובוהקות, עור צח כאילו טבלה כל ימיה בבריכות חלב ושפתיה טבלו ביין אדום ומשכר. צוואר לה כצוואר לאמה דרום אמריקאית, שהגביה את קומתה עוד יותר. הלנה אישה באמצע שנות השלושים, רופאת משפחה שיצאה מבית קטן בערבה אל עיר שיכונים סובייטית אפורה. שמלתה הארוכה הזכירה מחוזות רחוקים של נשות בוקרים שפניהם מערבה. הליכתה הזקופה החניפה לשדיה הקטנים.

פעם אמר לה המשורר כי ראי הוא גוף חסר רגשות. מציג, כבסרט אילם, את המכוער ואת היפה, את החיים ואת המוות, את התשוקה ואת החידלון, את החיוך ואת הבכי. יותר מכל חששה מן התמונה המודאגת הניבטת מן הראי, שסודה הכמוס יתגלה לעין כול וחלום המשפחה האידילית, שדבק במשפחתה, יתנפץ כמו ראי. הפחד מפני המים הגנובים העשויים לשטוף משפחה, שכונה ועיר הפחידו גם אותו. הריגוש הרג את המשורר ושירתו פסקה. הוא קיבל אירוע מוחי בעת

מן הארובות היתמר עשן סמיך שנדד ברוח והטביע חותמו בפסגות המושלגות. עד מהרה ירד הערב על שֵקי, עיירה אזרביז'אנית על דרך המשי, ועלטה שחורה משחור טיילה בסמטאותיה. בבתים דלקו עששיות נפט שלא הרשימו את החשיכה. מי שכל חייו טובע באלומות אור של ניאון, של נברשות ושל מזרקות אור אינו רואה את האור הגנוז שתושבי שֵקי היו מיומנים לראות לאורה של עששית נפט דלוחה. מכונית ה'לאדה' שלנו, שעשתה את דרכה מבאקו עיר הנפט, עמדה בגבורה בתלאות הדרך ההררית המושלגת שאורכה ארבע מאות קילומטרים, אך קרטעה דווקא בסמטאות

לא אחת אני מדמיין לעצמי שמשה רבנו בעצם לא מת. יום אחד הוא מגיע למאה שערים רכוב על גמל ומצפה שיקבלו אותו בתשואות. אלא שהמציאות היא אחרת: הוא נרגם בחיתולים צואים לאחר שלא ידע מילה ביידיש. דיבר עברית במלרע והוא שזוף שחרחר כמו יהודי מצרי. גרוע מכול הוא לא יודע דף משנה או גמרא ופוסקים ראשונים ואחרונים. בדיקה קלה העלתה שהתחתן עם ציפורה המדיינית הגויה. ילדיו לא נימולו על-ידי מוהל 'משלנו' אלא על-ידי אישה שהשתמשה באבן צור במקום חלף. הם גם מצאו שהוא

"למות בירושלים בעיצומו של החורף אין קשה ממנו ואין יפה ממנו", אומר חכם ברכיה שבתיאל, "הקור הירושלמי חודר לקבר ומרעיד עצמות ואלו משקשקות ומצפות לאח פחמים מאדימים. למות בירושלים ביום שלג כבד אין יפה ממנו לא רק הנפטר לבוש בתכריך אלא העיר כולה על גגותיה, רחובותיה בתיה, עציה ואפילו מצבות השיש מכוסות לכבודו בתכריך לבן. המתים והחיים עטופים בתכריך לבן. הניגלה והסמוי מתאחדים לסדין

מזמן שמתי לב שגברים מדברים על 'מכונית' בלשון נקבה ונשים מדברות על 'אוטו' בלשון זכר. הפיאט 850 שלי הייתה מאהבת מאכזבת, כדי כך שקראתי למרשעת בשם 'קְסַנְטִיפֶּה' בעוון כל החטאים שחטאה נגדי והבגידות שבגדה בי. היא הייתה מצועצעת, נאה בלבושה התכול המבהיק, ממדיה זעירים ומושכי לב. מתחת לכסות התמימה שלה היא רתחה

אני נושא את שמו של אחי המת אבשלום, שבמותו העניק לי חיים ולמשפחתי העניק בסיס להשוואה. באתי לעולם כברירת מחדל, כחלופה לילד שחלף מן העולם. אמי, שרצתה לקבל ילד חי תמורת הבן המת, העניקה לי את השם 'אבשלום חי' ואבי, שחשב שכל ילד הוא עולם בפני עצמו, העניק לי את השם 'חלמיש'. עד היום אני מתלבט בין שני השמות ואני מגמגם כשאני נשאל לשמי.

הרכבת יצאה מתחנת ירושלים-אל-קודס בצפירות עזות. הרציף התמלא עשן סמיך מהול באדים לבנים של קיטור. תיירים בחליפות לבנות ובכובעי שעם קולוניאליים נפרדו מעיר הקודש בנפנוף מטפחות לבנות, כמו היו דגלי כניעה של הסולטן העות'מאני לאימפריה הבריטית, שהשמש אינה שוקעת בה לעולם. ערב רב של נוסעים, חלקם חבושים תרבוש אדום וציצית שחורה מתבדרת מאחוריו, חלקם ב'כאפיות' על ראשם. יהודים ספרדים

נצנוצי רומן ירושלים עיר של כובעים 7 הבלקון – גשר בין אימא לאבא 8 לאן נעלם תרנגול הזהב? 9 סיפורים מכאן לחם ומלחמה 10 קֵץ הַפְּלָאוֹת 17 שירלי טמבל במירון 31 הנזיר – רופא לגוף ולנפש 36 מַעֲמוּל לקצין אנגלי 43

מצב-רוח לבכיות, לגניחות ולאנחות לא חסרו בשכונתנו. אישה מוכית לא היתה חיזיון נדיר. מחשש להיריון נוסף, השכנה אסתר , אם לעשרה, ברחה על נפשה מדי שבת בצהריים ובעלה השתוי רץ אחריה עם סכין שלופה בידו. לבסוף, כנועה עד השער האחרון ודמעות בעיניה שבה הביתה ודלת חדר השינה ננעלה בטריקה. שכנים שחששו לגורלה של אסתר הזעיקו משטרה. להגנתו טען הבעל השתוי שהיא לא מוכנה לתת לו. כילדים לא הבנו מה היא

כרוז השכונה העיוור הלך ללא מורא בין הכדורים והפגזים שהחטיאו אותו, נשא עיניו הכבויות השמימה, גישש את דרכו בין גוויות של אדם וחיה, שברי אבנים ורהיטים מרוסקים ,וקרא בקול גדול: “יימח שמם האנגלים... הם יורים בתותחים שלהם על שכונות ירושלים ומסתתרים מאחורי גבם של הצלפים הערבים... ארורים יהיו”. הוא מצץ מציצה נוספת מהסיגריה הכבויה שלו וסלסל: “לוויה... לוויה...”. הצוצלות שעוד נותרו לפליטה על גגות הרעפים האדומים ועל המרזבים נחרדו

בעיצומה של מלחמת העצמאות בירושלים פסקו הלימודים. כמה מן המורים גויסו. כמה מהם נהרגו או נפצעו. גם אבא נפצע אנושות בהפגזה על ירושלים ומת מפצעיו כעבור זמן. תינוקות של בית רבן הלכו בטל וההורים חששו שהילדים ייפגעו מירי צלפים או מפגז תועה ומה שחשוב היה 'שיהיה לילד מקצוע'.

"טולדו היא עיר קומפקטית, גאה ובעלת צביון מיסטי", אמר מורה הדרך הספרדי ורחל טולדנו בלעה בצמא את תיאורו, "ציוריו של אל-גרקו ציירו את טולדו בצבעי פסטל חולניים תחת שמיים אפרוריים של עיר המסתתרת מאחורי רזיה. לא אחת מי שהלך בצל בתיה נתערפלו עליו לפתע חושיו בסינדרום טולדו והוא נגרר אל בתי-כנסת שהפכו לכנסיות. עד מהרה הלחות הצוננת של בתי אלוהים אלה פורמת את נאד דמעותיו ובזעקות לא מרוסנות נשאב אל מרתפי עינויים חשוכים, למדורות אוֹטוֹ-דֶה-פֶה ולזעקות של המון פרוע,

בלילה שלאחר החופה ישב שמשון ופתר תשבצים. ניסה וניסה ולא הצליח למצוא פתרון להגדרה: 'שומר הנשים בהרמון המלך'. באשמורת האחרונה שקע בשינה עמוקה שממנה התעורר רק כשראה לנגד עיניו את שלושת אחיה הגברתנים של אשתו שמחה ניצבים למראשותיו כמו משלחת מלאכים

...שעת החתונה הלכה וקרבה. הלימוזינה נעצרה בפתח הבית וכלתי התקרבה לקראתי בשמלת כלה בסגנון מריה אנטואנט לפני שערפו את ראשה. רק עכשיו נפל האסימון. הבנתי שאִמי בעצם די צודקת – ציפור היא באמת גוצה ושמנמנה בשמלת הכלולות שלה ואולי גם בלעדיה. הבחנתי לראשונה בפימתה הרועדת מתחת

דומה שהביטוי 'שמחה מהולה בצער' נאמר על שכנתנו שמחה, שבליל חופתה הותיר אותה חתנה שמשון בבתוליה וכל אותו לילה שלאחר החופה ישב ליד מנורת נפט עשנה ופתר תַש-ביצים. לילה של ציפיות ושל שברון לב עבר על שמחה הכלה, על הוריה ומשפחתה. באור ראשון ביקשו זקנות השבט להשמיע כמקובל במחוזותינו צהלולי שמחה קמאיים, קולות 'קולולו' גבוהים, הבוקעים מגלגולי לשון מיומנים בזמן הצגת הסדין המוכתם בדם הבתולים. בבוקר הנורא הזה נמצאו

אומרים כי טולדו היא עיר קומפקטית, גאה ובעלת צביון מיסטי. ציוריו של אל-גרקו ציירו את טולדו בצבעי פסטל חולניים תחת שמיים אפרוריים של עיר המסתתרת מאחורי רזיה. לא אחת מי שהלך בצל בתיה נתערפלו עליו לפתע חושיו בסינדרום טולדו והוא נגרר אל בתי-כנסת שהפכו לכנסיות. עד מהרה הלחות הצוננת של בתי אלוהים אלה פרמה את נאד דמעותיו ובזעקות לא מרוסנות נשאב במנהרת הזמן אל מרתפי עינויים חשוכים ולמדורות אש וזעקות של המון פרוע, הקורא 'הולֶה' לטוראדור בזירה שמעבר לשביל.

הייתה זאת שעת ערב מאוחרת במהלך טיול להרי האלפים. נמרוד המדריך הכרסתן ישב בבר, ראשו הגדול נשען על שתי כפות ידיו, עיניו נעוצות בנקודה סתמית בחלל והאזין למוסיקת מעליות שניגן פסנתרן אדיש. מזמן לזמן לגם מגביע הבירה שלפניו וחשב על יום הטיול הבא. רננה התקרבה וישבה במושב הפנוי שלצדו ואמרה בקולי קולות, חצי שתויה: "נמרוד, איבדתי היום באוטובוס את הראש... אני מתנצלת אם הייתי ישירה מדי... יש לך

הטלפון חזר וצלצל בעקשנות. מעבר לקו היה ולודיה שריפוב, נהג ה'לאדה' המוסלמי שעבד במרכז התרבות הישראלי שאותו ניהלתי במסגרת שליחותי במדינות המוסלמיות של ברית המועצות לשעבר. הגעתי לאזור זמן קצר לאחר פירוקה של ברית המועצות והכרזת עצמאותן של המדינות שהיו חלק ממנה. "סבתא שלי מתה. אני מבקש שתבוא מהר", התייפח ולודיה בטלפון. מה לי ולסבתא

ככל שצרבה השמש והכתה בנו ללא רחם, כך היו פנינו לוהטות ועצבות של אמת נשקפה מעינינו. כבר לא עניינו אותנו הכיפות המוזהבות שעל הר הבית, מגדלי הכנסיות, הכיפות והמינרטים של העיר העתיקה. היינו מיוזעים וגרוננו ניחר. בסתר לבנו התחננו לפני הצדיקים הקבורים כאן בהמוניהם שנזכה לפרוסת לחם ולצפחת מים. ברגע של חולשה וחוסר שליטה פרצנו שלומי ואני בבכי עמוק, שמיד עורר את

הייתי ילד בן עשר. חבורה נבחרת של תלמידים הוזעקה לחדרו של המנהל מועלם. על שולחנו עמדו כחיילים בצבא נפוליון קופות ועליהן הכתובת: 'צדקה תציל ממוות'. המנהל מועלם הביט בנו מעל משקפי הכסף התקועים על חוטמו האדום. זקנקנו האפרפר נד לכאן ולכאן כבעל קושיות. עיניו הקטנות התרוצצו כזוג גורי עכברים ובחנו אותנו אחד לאחד. הוא פתח ודרש בקול עמוק ובניגון של הלוויות: 'תינוקות של בית רבן, ילדי ישראל

פגישה עם רבי אמנון ממגנצה אני הולך לספר לכם על פגישה מוזרה שלי עם רבי אמנון ממגנצה, דמות אגדית של קדוש מעונה יהודי, שחי במאה ה10- או ה11-. האגדה מספרת על רבי אמנון מן העיר מגנצה בגרמניה המוכרת כיום בשמה מאיינץ. רבי אמנון היה גדול הדור ועשיר ומיוחס והשרים ביקשו שימיר את דתו. הם חוזרים ומבקשים ממנו. עד שיום אחד אמר להם: תנו לי לחשוב שלושה ימים. הוא היה בטוח שהם יפסיקו להטריד אותו אם יכריזו על

הייתה שעת ערב. גברים ונשים סחופים מעיר קייצית ללא-הפסקה, שסחטה מהם את טיפת הנוזלים האחרונה, צלליות יגעות הילכו שחוחות בצל הבתים הלבנים כאילו נשאו עדיין על גבם את השמש הקופחת. בזה אחר זה נכנסו אל האוטובוס הספוג ריחות חמוצים של זיעת קיץ. עד מהרה הסתגלתי לריחות. אימא אמרה פעם שלריח מתרגלים. נשמתי לרווחה באוטובוס 'אגד' הממוזג בדרכי

"את יהודייה?" שאלתי בערבית על חוף הים בג'וּנְיֶה את הבלונדית היפהפייה שעל צווארה התנוסס מגן-דוד מוזהב. היא אחזה משני צדדיה שני ילדים קטנים בלונדינים ותכולי עיניים. הפתעתי הייתה גדולה. חזרתי ושאלתי: "גברת נכבדה, האם את יהודייה?" "למה אתה שואל?," "ראיתי מגן-דוד תלוי על צווארך."

פיו של רוּבֵּן הסנדלר היה תמיד מלא מסמרים. הוא שלף את המסמרים הזעירים מפיו כמו קוסם המושך מטפחות משי צבעוניות. הוא נעץ את המסמרים בסוליה בזה אחר זה במיומנות של רס"ר המשליט סדר על מגרש המסדרים. הוא דפק בפטיש שסוע-חרטום על סדן סנדלרים והמסמרים צייתו לו כטירונים כנועים בטקס הסיום של הטירונות.

היום, במיוחד לכבודם של הנציב העליון והמזכיר הראשי, הוגש נזיד ארנבות שהובאו הבוקר השכם מהאיטליז של אבו־בולוס בממילא בירושלים. מפקד המשטרה במחוז הצפון רֶיימוֹנד אוֹסְוואַלְדְ Capperatta שיבח את התבשיל. באווירה השמחה ששררה במקום סיפר Capperatta מעשה בארנבות והזהיר את מאזיניו הרגישים.

קרני שמש של שחרית חדרו דרך החרכים של תריסי הברזל הכבדים של ביתנו וצבעו את התריסים בדם. דמדומים בשחרית ובערבית מזכירים בצלילם 'דם'. בשעת דמדומים של שחרית הוקרבו זבחי צאן ובקר על מזבח צמא דם, המזיל דמעות חמלה רק כשבעל מגרש את אשתו. בדמדומים הקריבו קורבנות אדם למולך בגיא בן-הינום. על הר המוריה הקריבו פעם איל נאחז בסבך בקרניו כתחליף ליצחק בן אברהם ושרה.

עד לא מכבר בצלאל היה עלם חמודות, אפילו קצת נאה. רעמת שיער שחורה משוחה בברילנטין ועיניים יוקדות של חתול צמא ליד קערת חלב. יום יום תצפת מהבלקון וראה את פֶיגֵל שאהבה נפשו, זקופה כעמוד תאורה, טופפת בצעדי און אל הסמינר החרדי 'בית יעקב'. צמתה הבלונדית השתלשלה מאחורי גבה ונשקה למותניה. עיניה פעורות ומתגלגלות כשתי גולות משחק

אלמלא התקלה בפרשת מעיל המינק של הגברת אברמוביץ, הייתי מן הסתם עולה בהיררכיה של משפחת החייטים בסלון 'פאר והדר' של אדון אברמוביץ. מבוקר ועד ערב תפרתי כפתורים ובקרוב הייתי מתחיל סוף סוף לתפור גם מַנזֶ'טים. צורפתי למשפחת החייטים משום שאימא טפטפה לי מבוקר ועד ערב: "מצידי אתה יכול להיות פרופיסור חשוב באוניברסיטה אבל אתה חייב ללמוד מקצוע". היא הייתה מאוכזבת ממני כי לא הצלחתי להיות סנדלר בגלל רשעותו של רוּבֵּן הסנדלר. נגר לא הצלחתי להיות בגלל אכזריותו של

מטילדה האכילה מרורים את אביה חכם יעקב מצליח ואת אמה הרבנית ברוריה. לא אחת הצליחה למרוט גם את עצביהן של אחיותיה זילפה, בלהה ואסנת הבוגרות ממנה. כבר בגיל ארבע-חמש נעמדה שעות מול ראי הטואלט של אחיותיה ומרחה רוז' על לחייה, 'אודם' על שפתיה, לַק אדום כדם על ציפורניה וללא הצלחה ניסתה גם להדביק ריסים מלאכותיים על עיני הזית המלוכסנות שלה. כמו להכעיס, דווקא בת הזקונים הזאת צמחה כשושנה בין החוחים, יפה מאחיותיה, ועוררה את קינאתן.

אלמלא התקלה בפרשת המעיל, הייתי מן הסתם עולה בהיררכיה של משפחת החייטים בסלון 'פאר והדר' של אדון אברמוביץ. מבוקר ועד ערב תפרתי כפתורים ובקרוב הייתי מתחיל סוף סוף לתפור גם מַנזֶ'טים. צורפתי למשפחת החייטים משום שאימא טפטפה לי מבוקר ועד ערב: "אליקו קרידו, מצדי אתה יכול להיות פרופסור חשוב באוניברסיטה אבל אתה חייב ללמוד קודם מקצוע." היא היתה מאוכזבת ממני כי לא הצלחתי להיות סנדלר בגלל רשעותו של רוּבֵּן הסנדלר. נגר לא הצלחתי להיות בגלל אכזריותו של גדליהו הנגר, שסילק אותי מהנגרייה כבר בסוף היום הראשון בגלל האלרגיה שלי לצבעי פוליטורה ולדבק נגרים. הצורף סימן-טוב, שהיה יהודי ירא שמים ואוהב יתומים, החזיק אותי שבוע שלם ובסופו שלח אותי הביתה משום שאני חסר-דמיון ויש לי שתי ידיים שמאליות. מראש סוכם שלא אהיה סייד וצבע, כי לא יאה לבנו של המנוח סניור מיכאל, שיעבוד אצל גיסו האשכנזי אליעזר בירנבוים. עבודתי

מסע על הריין בעקבות 'ונתנה תוקף' ערב יום הכיפורים, שעת התקדש החג ואני בפרנקפורט דמיין. שריוניות הצבא והמשטרה הגרמניים מקיפים את בית-הכנסת הגדול, הנראה כטירה אדירה מימי הביניים עם גגות רעפים משופעים וכיפות ואני ציפיתי לתפילת 'ממעמקים קראתיך'. בית כנסת המתחרה עם קתדראלה קתולית אדירת מימדים. הרחוב הראשי נחסם לתנועה מחשש למכונית תופת. יחידת לוחמים בטרור חמושה כהלכה ובנשק דרוך בחנה את הנכנסים שהציגו תעודות

שבת. שעת צהריים של קיץ מעולף משרב כבד. בשמים תלויה חמה לוהטת וקופחת. חצר ירושלמית מפוהקת של היישוב הישן. מדרגות לולייניות מובילות למרפסת הקומה העליונה, שלאורכה עשרות דירות-חדר עמוסות בילדים, מתינוקות שזה עתה באו לעולם לצד אחיהם הבוגרים שזה מכבר נכנסו למעגל העבודה כשוליות בבתי מלאכה. בחוץ מטבחים זעירים ועלובים כפצעי בגרות ובקצה החצר 'בית כבוד' עם עין של קיקלופ, מפיץ צחנה, אחד ויחיד, לשימוש עשרות דיירים. ההורים ספונים בחדריהם כחום היום כדי לקיים מצוות 'שינה בשבת תענוג'. רק תרנגולת בלאדית בצבעים שחור-לבן מנקרת בפח אשפה ולצידה חתול שחור נובר ונובר ולא

מזמן שמתי לב שגברים מדברים על 'מכונית' בלשון נקבה ונשים מדברות על 'אוטו' בלשון זכר. הפיאט 850 שלי היתה מאהבת מאכזבת, כדי כך שקראתי למרשעת בשם 'קְסַנְטִיפֶּה' בעוון כל החטאים שחטאה נגדי והבגידות שבגדה בי. היא היתה מצועצעת, נאה בלבושה התכול המבהיק, ממדיה זעירים ומושכי לב. מתחת לכסות התמימה שלה היא רתחה בעליות לירושלים ועשן מאיים יצא מאפה כדרקון שאיבד שליטה. בירידות היא היתה חסרת מעצורים והתדרדרה כמלכת הכביש, חלפה בלגלוג מר על פני גדולות ויקרות ממנה. כשהתלוננתי על התנהגותה ועל כך שהיא מבזבזת

שעת חצות. טלפון החוגה השחור פצח בצלצול עקשני שדמה לצלצוליו של מוכר הנפט, המבעיר הלאומי. 'לכל הרוחות, מי מתקשר בחצות?', רטן. 'זהו. השינה התעופפה...פרחה כיתוש טרדן. מחכֶּה לי עוד ליל נדודים של חשבון נפש עם עצמי ועם העולם. למה זה מגיע לי? – אני כבר אנוח בקבר!', רטן כזקנה מיוסרת שסבל העולם רובץ על כתפיה. הוא הרים את השפופרת מהעריסה וסח לעצמו. 'הטלפון הזה כבר הביא לא מעט בשורות באישון לילה ותמיד השאיר צלקות. מה הפעם?!'

כרוז השכונה העיוור הלך ללא מורא בין הכדורים והפגזים שהחטיאו אותו, נשא את עיניו הכבויות השמימה, גישש את דרכו בין גוויות אדם וחיה, שברי אבנים ורהיטים מרוסקים, וקרא בקול גדול: "יימח שמם האנגלים... הם יורים בתותחים שלהם על שכונות ירושלים ומסתתרים מאחורי גבם של הצלפים הערבים... ארורים יהיו". הוא מצץ מציצה נוספת מהסיגריה הכבויה שלו וסלסל: "לוויה... לוויה...". הצוצלות שעוד נותרו לפליטה על הכרכובים

כרוז השכונה העיוור הלך ללא מורא בין הכדורים והפגזים שהחטיאו אותו, נשא את עיניו הכבויות השמימה, גישש את דרכו בין גוויות אדם וחיה, שברי אבנים ורהיטים מרוסקים, וקרא בקול גדול: "יימח שמם האנגלים... הם יורים בתותחים שלהם על שכונות ירושלים ומסתתרים מאחורי גבם של הצלפים הערבים... ארורים יהיו". הוא מצץ מציצה נוספת מהסיגריה הכבויה שלו וסלסל: "לוויה... לוויה...". הצוצלות שעוד נותרו לפליטה על הכרכובים

ילדיי הדואגים לשלומי הוסיפו לי כפתור מצוקה. לשמחתי לא ידעתי מצוקה עד היום ולא נזקקתי לכפתור, שהזכיר לי את הכפתור האדום להפעלת פצצות האטום שבשליטת נשיא אמריקה ונשיא רוסיה. ברגע זמני של פרקינסון תרעד למי מהם היד, הכפתור האדום ילחץ ובהיסח הדעת העולם יתפרק לגורמים. אודה ואתוודה, מזמן לזמן תוקפת אותי רוח שובבות ובוער בי הרצון ללחוץ על כפתור המצוקה ולבחון אם לחיצה אחת תזעיק עזרה.

החזן בגלימה לבנה ומצנפת צחורה לראשו שר בבריטון שובה לב, שכל בית אופרה היה מתברך בו. גם המקהלה הייתה איכותית. תפילת 'כל נדרי' בבית הכנסת הגדול בפרנקפורט הייתה מרטיטה, אולם ככל שהתפילה התקדמה, כך רבים מבאי בית הכנסת לא מצאו עוד עניין בנעשה סביבם. ההמולה בבית-הכנסת יצרה בליל של קולות וצלילים צורמים. מכל עבר נשמעו קולות של סחר-מכר. האקוסטיקה שעד כה הייתה מבורכת הפכה לקללה. ערבוביה של צלילי תפילה וחצאי הברות בגרמנית ובעברית

לא הייתה אחת מתלמידותיה שלא שוחחה עליה בעיקום אף ובקריצת עין. כך עברה השמועה כי המורה לפילטיס חטובת הגזרה חיה עם בת זוג כדת נשות החיל ובנות ישראל. כמקובל בחברה החרדית שרה חיה הייתה בעלת ייחוס, למעט סבתא רבא שלה שמכרה שוויסקים שנלקחו מאחוריהם אווזים מפוטמים. הנינה שרה חיה נפגשה עם אברכי משי ראויים, שעם אחד מהם התכוונו הוריה להשיא אותה כדת משה וישראל בתנאי, שתורתו אומנותו. האברך מוישה ישראל גרוס היה אחד המועמדים. הם ישבו בטרקלין מלון 'ענבל',

דודה רחל הייתה כחולת עיניים, גדולות כפעמיים כינרת, אך עיוורת מלידה הייתה. עיניים גדולות ולא רואות, צנומה וזעירה כילדה בכיתה אל"ף. אוזניה ככל שהיו זעירות שמעו כל מה שרצו לשמוע. פניה חרוצות קמטים כתעלות השקיה קדומות, שדרכן זרמו דמעותיה והתנקזו אל זוויות פיה. בילדותי אהבתי לעמוד לצידה של דודה רחל ולו רק כדי להוכיח קבל עם שאני, הילד, גבוה ממנה בראש. אבא היה גבוה מכולנו וגם הביט בנו מגבוה. הוא

יום אחד לקח אותי אחי סימון הקומוניסט אל בוריס הספר, ולאחר שהרבו להג ברוסית רצוצה, הוא הציג בפני בוריס תמונה של נער רוסי בלונדי בעל לחיים סלביות גבוהות ועיניים כחולות כמו שמי מוסקבה, שמצא בתוך חוברת תעמולה רוסית. סימון ביקש מבוריס לעשות לי, הילד השחרחר בעל העיניים הירוקות והעצובות כמו האזוב הגדל בחריצי הכותל המערבי, תספורת של נער רוסי מפירות המהפכה. במקום 'תספורת אפס עם פיאות' שדרשו מאתנו בתלמוד-תורה הפכתי ל'ילד טוב מוסקבה'. בוריס טרח ארוכות ואפילו עשה לי 'שביל בצד'. לשמחתי, בוריס

יום אחד לקח אותי אחי סימון הקומוניסט אל בוריס הספר, ולאחר שהרבו להג ברוסית רצוצה, הוא הציג בפני בוריס תמונה של נער רוסי בלונדי בעל לחיים סלביות גבוהות ועיניים כחולות כמו שמי מוסקבה, שמצא בתוך חוברת תעמולה רוסית. סימון ביקש מבוריס לעשות לי, הילד השחרחר בעל העיניים הירוקות והעצובות כמו האזוב הגדל בחריצי הכותל המערבי, תספורת של נער רוסי מפירות המהפכה. במקום 'תספורת אפס עם פיאות' שדרשו מאיתנו בתלמוד-תורה הפכתי ל'ילד טוב מוסקבה'. בוריס טרח ארוכות ואפילו עשה לי 'שביל בצד'. לשמחתי, בוריס הזליף על ראשי במזלף, דמוי חוקן גומי,

אי השושנים רודוס, שבו נחתם הסכם שביתת הנשק עם ירדן, ריתק אותי מאז ומתמיד. הקהילה הספרדית של רודוס נשלחה לאושוויץ ורק אישה אחת חזרה משם והיא מקדישה את כל חייה לבית-הכנסת של העיר רודוס. מנקה ומטפחת ושומרת על המקום כבבת עינה. ערב יום כיפורים של שנה שעברה נחתתי ברודוס ובסיור בעיר המופלאה רודוס חיפשתי כמובן את בית-הכנסת בתקווה שאמצא שם מניין ל'כל נדרי'.

"החיצוניות שלנו נקבעת לפי מראה עיניהם של בני אדם. הפנימיות שלנו היא אנו בלבד". במשך חודשים אחדים של הטירונות התכתבתי עם תלמידת בית-ספר מגוש תל מונד. היא נסחפה לסיפור אהבה, שהלך והעצים כיד הדמיון הטובה על נערה בגיל החיזור. באותם ימים נהגו תלמידות בתי ספר במידה רבה של פטריוטיות, שלא נחשבה אז למילת גנאי, לשלוח 'חבילה לחייל בחזית' ולצרף אליו מכתב בצירוף כובע גרב חם שסרגו במו ידן. לאכזבתי אף נערה לא כתבה לי 'חייל גיבור, מי יתן ותיפול על

הרכבת יצאה מהתחנה בצפירות עזות. הרציף התמלא עשן סמיך מהול באדים לבנים של קיטור. תיירים בחליפות לבנות ובכובעי שעם קולוניאליים נפרדו מעיר הקודש בנפנוף מטפחות לבנות, כאילו היו אלה דגלי כניעה של הסולטן העות'מאני לאימפריה הבריטית, שהשמש אינה שוקעת בה לעולם. ערב רב של נוסעים, חלקם חבושים תרבוש אדום וציצית שחורה מתבדרת מאחוריו, חלקם ב'כאפיות', ויהודים ספרדים לבושים 'קומבז' מפוספס

יום אחד החליט חרגול שהגיעה השעה להקים בית נאמן בישראל ובא, לא פחות ולא יותר, לבקש את ידה של פייגלה, בתם הנאווה והחסודה של השכנים שרה-ביילה ור' מנחם מנדל, שצמתה הבלונדית משתלשלת לה מאחורי גבה עד למקום שנהוג לשבת ועיניה פעורות כשתי גולות תכולות. יום יום תצפת חרגול מהבלקון שלו וראה את שאהבה נפשו צועדת אל הסמינר החרדי 'בית יעקב'. כשחרגול צלצל בפעמון ועמד מול הוריה של פייגלה,

"מה אתם מבוהלים? זאת עדיין לא המלחמה. זה לא הנאצים של רומל שיגיעו בקרוב לארץ ישראל וישמידו את כולנו. זה רק ארבה טעים", יצא חברנו אסף בצעד תימני. חיוך צחור התפשט על פניו ושמחתו הרקיעה שחקים. אם פח ריק היה בידו מן הסתם היה מתופף עליו ריקוד חתונה תימני. "ספק אם שמעתם או קראתם על תימנים חובבי המכה השמינית – מכת הארבה. אתם לא מבינים מה אלוהים שלח לנו! המכה השמינית שירדה על ראש

היו התלחשויות בשכונה שחרגול, הבן של שמחה האלמנה, הוא עבריין מדופלם, שעשה כל פשע אפשרי חוץ מרצח בנימוק ש'דם אינו רוחץ דם'. הוא כבר ישב שנתיים בבית-כלא לנערים פושעים בנבלוס, הלא היא שכם, חווה על גופו ועל נפשו את החוויות הכואבות של הקלבוש, אך שם גם למד את כל רזי הפשיעה וההתחמקות מעיניו הרעות של החוק. חרף גילו הצעיר, בזכות המאסר הוא ביצר את מעמדו וזכה למעמד של מנהיג כנופיה ובורר על בסיס אחוזים שקיבל משני הצדדים. לא היו עוררין על פסיקותיו. וכי הייתה להם

"איז'ו, תתמתח רק כגודל השמיכה שלך ואל תעשה דברים שלא לפי מידתך", אמרה אימא. "אני לא מבין את שפת המשלים שלך", אמרתי. "אני מתכוונת לומר, שאם תלך לצנחנים אני אמות. אני לא ארשה לך שתשחק עם מלאך המוות. אנחנו כבר שילמנו למדינה הזאת את מחיר המוות. אבא שלך נהרג במלחמה ואחיך נעדר במסתערבים בסוריה ואימא שלך חולה. אתה לא יכול לעשות לי את זה".

הריגוש כמעט הרג את המשורר. הוא איבד את ההכרה בעת משגל עם אלכסנדרה, המאהבת הצעירה שלו. המשורר הגיע לשיאו של האוורסט, נשם אוויר פסגות והתדרדר קטוע נשימה, ללא התראה מוקדמת, אל ים המוות. שם דגים זורמים אל מותם הוודאי. תחילה התלונן על יד כבדה שאינו יכול להניעהּ. על גוף כבד כמשקולת. פניו היו שטופים זיעה. היא חשבה על התקף לב וניסתה ביד אחת

הנישואין המעורבים בין הגזעים במרחבי ברית המועצות לשעבר הביאו לעולם צירופים אנושיים בתערובת של צבעים ודיוקנאות, גבוהים ונמוכים, שראינו בעבר כמותם ודמויות מפתיעות בחיצוניותן שלא ראינו כמותם מעולם – דמו בנפשכם צירוף טטרי של גוצים רחבי אגן מרוב רכיבה על סוסים, קוריאנים צהובי עור מלוכסני עיניים וסלבים רחבי קלסתר עם נופך גרמני, חוטם מעוקל או חוטם פחוס, חרומף. המרקחת האנושית הזאת הולידה בני אדם יפי-תואר וגם בני אדם שהיינו נמנעים מלפגוש אותם בסמטה אפילה בלילה קודר.

בוקר וערב עמדה פלומה מול משקוף ביתה, הושיטה אצבעות יד ימינה למזוזה ונגעה במילה המיסטית הקטנה ש ד י, שבו מסתתרים אל עליון בורא שמים וארץ וגם 'שֵד'. האם ריבונו של עולם וכוחות השאול חברו יחד על משקוף פתח ביתי? היא שאלה ואין עונה. בוקר וערב היא זעקה פסוקי תהלים וביקשה מהכוחות הטמירים שהעובר המתרוצץ בבטנה ישרוד ויגיח לאוויר העולם בריא ושלם.

המלכה הלנה לא הייתה בת למשפחת הצאר לבית רומנוף, אבל הייתה בה ארשת של בת מלך שכל כבודה פנימה. ראשה ומצחה ראויים היו לשאת נזר מלכותי, עיני אילה שחורות ובוהקות, עור צח כאילו טבלה כל ימיה בבריכות של חלב ושמנת מתוקה. שפתיה טבלו ביין אדום בעל צבע עז ומשכר. צוואר לה כצוואר לאמה דרום אמריקאית, שהגביה את קומתה עוד יותר. הלנה אישה באמצע שנות השלושים, רופאת משפחה שיצאה מבית קטן בערבות השלג אל עיר שיכונים גדולה ואפורה. שמלתה הארוכה הזכירה מחוזות רחוקים של נשות בוקרים שפניהן מערבה. הליכתה הזקופה החניפה לשדיה הקטנים והמוצקים כחופן של פרי אהבה.

כל ימות העמל והמחסור רק יום אחד בשנה היה יום של ששון ושמחה. לא פורים היה זה אלא ההקפות השניות של שמחת תורה. בהיכל הקודש שכנו אז שלושים ספרי-תורה לפחות. כולם בתוך תיבות עץ מצופות קטיפה ארגמנית או בתיבות מרוקעות בכסף ובראש כל תיבה מגדל ולצידו רימוני כסף, המצלצלים בפעמונים זעירים.

הטלפון חזר וצלצל בעקשנות. מעבר לקו היה ולודיה שריפוב, נהג ה'לאדה' המוסלמי, ששימש אותי בתקופת שרותי כדיפלומט באוזבקיסטן. "סבתא שלי מתה. אני מבקש שתבוא מהר", התייפח ולודיה בשפופרת הטלפון. אני אומר ביני לביני: מה לי ולסבתא המוסלמית של הנהג שריפוב. למה הוא מתעקש שאגיע לבית סבתו בשכונה המוסלמית. למרות השאלות שהטרידו אותי, ביקשתי מאחד הנהגים שלנו

...שעת החתונה הלכה וקרבה. הלימוזינה נעצרה בפתח הבית וכלתי התקרבה לקראתי בשמלת כלה בסגנון מריה אנטואנט לפני שערפו את ראשה. רק עכשיו נפל האסימון. הבנתי שאִמי בעצם די צודקת – ציפור היא באמת גוצה ושמנמנה בשמלת הכלולות שלה ואולי גם בלעדיה. הבחנתי לראשונה בפימתה הרועדת מתחת לסנטרה, שנראתה כמו אדווה על מימי הכינרת.

"ציפיתי בכלל לתאומים" - כך אמרה מריה דה נזרה, צעירה מברזיל, שהופתעה לגלות רק דקות ספורות לפני שנכנסה לבית החולים כי היא עומדת ללדת תינוק עם שני ראשים. מוקדם יותר השנה, נולד בברזיל תינוק נוסף בעל שני ראשים, אך מת מחוסר-חמצן זמן קצר אחרי הלידה. בתום ניתוח קיסרי בבית החולים באנאיאס, בצפון המדינה, הצליחו הרופאים ליילד בהצלחה את התינוק, במשקל של כ-4.5 קילוגרמים. באופן מוזר מעט, לתינוק הוענקו שני שמות: חזוס ועמנואל. לדברי הרופאים, האם הצעירה רק דרשה להניק את שני פיותיו של התינוק -

"טוביה, תישבע באלוהים, בספר התורה, באבא ואימא שלך ובעיניים הפוזלות של אחותך, שלא תגלה לאף אחד את הסוד שאני הולך לגלות לך," אמר לי משיח, זה עם פלומת השפם שנשאר כיתה." כולנו פחדנו ממשיח. התלמידים בכיתה רעדו מפניו והוא 'הלך מכות' גם עם תלמידי הכיתות הגבוהות. פעם הוא נתן מכה לקופסית הטבק של חכם שאול ואבקת הטבק החריפה התעופפה באוויר ונכנסה ישר לעיניים של המורה שצעק עד לב השמים. מאז חכם שאול לא נגע ב'שרץ המתועב' והעלה אותו כיתה רק כדי להיפטר מפגיעתו הרעה. מביני דבר ידעו לאבחן בו תכונות של נוכל ובריון שעתידו לפניו ובמשטרת ירושלים אפילו התחילו לשפץ

ב"צ יהושע מיטיב לרקום עלילה בסיפור קצר, בוודאי כאשר יש בה נגיעה לביוגרפיה שלו. ב"העיתונאי" מתאר יהושע עלבונם של העניים הגאים, וכיצד מצליחים לפרוץ את תקרת הזכוכית, שאדם כמו אדון קרן יובל מנסה לשמור עליה לצמיתות.

מסדרון בית החולים היה אפוף ריחות של סמי מרפא מהולים בזיעה לחה של קיץ. במסדרון הדחוס היה ייצוג של תושבי ישראל יהודים וערבים, חרדים וחילוניים, זקנים וצעירים, נשים וגברים – ישבו, עמדו, הלכו. כולם נשמו את האוויר הדחוס ושאפו לקרבם מגוון של נגיפים, למעט ערבייה צנועה אחת, שמטפחת לבנה על ראשה ושמלה ארוכה עד כפות רגליה לגופה ופד קשור על פיה ואפה ואינך יודע אם הוא בא להגן עליה או מפניה.

כל ירושלים דיברה על הבוכרים שעשו חיל והיו לעשירי העולם היהודי. הם בנו לעצמם 'חַוְלִי' – ארמונות ומעונות קיץ מרווחים מרחיבי דעת ומאווררים, עם חצרות ובהם עצי שקד, חרוב, אגס, שקד ורימון ועצי סרק – ברוש, פלפלון, איקליפטוס. במרכז החצר בור מים גדול שהמרזבים בגגות אדומי הרעפים הזרימו לתוכם מי גשמים. משאבת יד עשויה ברזל מוצק ומראה לה כשל חתול שחור בלילה אפל. מניפים את זנב החתול ומפיו בוקע

פעם אמר לה המשורר כי ראי הוא גוף חסר רגשות. מציג, כבסרט אילם, את המכוער ואת היפה, את החיים ואת המוות, את התשוקה ואת החידלון, את החיוך ואת הבכי. יותר מכל חששה מן התמונה המודאגת הניבטת מן הראי, שסודה הכמוס יתגלה לעין כול וחלום המשפחה האידילית, שדבק במשפחתה, יתנפץ כמו ראי. הפחד מפני המים הגנובים העשויים לשטוף משפחה, שכונה ועיר הפחידו גם אותו. הריגוש הרג את המשורר ושירתו פסקה. הוא קיבל אירוע מוחי בעת שהעפיל עם אלכסנדרה, המאהבת הצעירה שלו, אל שיאו של האוורסט. נשם אוויר פסגות במסתור האהבה וקטוע נשימה, ללא התראה מוקדמת, נשטף אל ים המוות. שם הדגים הזורמים במורד

מזמן שמתי לב שגברים מדברים על 'מכונית' בלשון נקבה ונשים מדברות על 'אוטו' בלשון זכר. הפיאט 850 שלי הייתה מאהבת מאכזבת, כדי כך שקראתי למרשעת בשם 'קְסַנְטִיפֶּה' בעוון כל החטאים שחטאה נגדי והבגידות שבגדה בי. היא הייתה מצועצעת, נאה בלבושה התכול המבהיק, ממדיה זעירים ומושכי לב. מתחת לכסות התמימה שלה היא רתחה בעליות לירושלים ועשן מאיים יצא מאפה כדרקון שאיבד שליטה. בירידות היא הייתה חסרת מעצורים והתדרדרה כמלכת הכביש, חלפה בלגלוג מר על פני גדולות ויקרות ממנה.

ראו את בצלאל החשמלאי נושא בגאון הופעה של חוזר בתשובה – ראש קירח ומעליו כיפה לבנה בגודל של צלחת מרק, זקנקן ופאות זעירות של תלמיד חכם, חולצה לבנה וציציות שהציצו מארבע כנפות שלו ונעליים שחורות-כבדות של אברכים. בצלאל לא החסיר דבר וחצי דבר מכל האביזרים הקדושים העושים את האדם ליהודי ירא השם. הוא טבל במקווה וקרא תיקון

בחג החנוכה ירדו שלגים בירושלים. גשמים ושלגים היו מעשי ידיה ותפילותיה של אימא. במאמרה נפתחו ארובות השמים ובהבל פיה נסגרו. מי הכינרת התאיידו אז אל שנת בצורת שחונה. היא שלטה ברוחות, שבאו להשתחוות אפיים בירושלים ומשם נשבו אל העולם כולו, היא רדתה בכוחות הטבע וגם אני חשתי את כח הרצון שלה. מכבר ידעתי שאל רחום, אותו רחם קוסמי בורא כול, הוא אישה שרגליה המפוסקות מוצבות ארצה וראשה נושק לשער השמים וענן של צחורי כנפיים מרחף מעליה. היא שילחה ממזוזת השיגור הצמודה למשקוף הבית את ספינות החלל שלה העמוסות

הטלפון חזר וצלצל בעקשנות. מעבר לקו היה ולודיה שריפוב, נהג ה'לאדה' המוסלמי, ששימש אותי בתקופת שרותי באוזבקיסטן. "סבתא שלי מתה. אני מבקש שתבוא מהר", התייפח ולודיה בשפופרת הטלפון. אני אומר ביני לביני: מה לי ולסבתא המוסלמית של הנהג שריפוב? למה הוא מתעקש שאגיע לבית סבתו בשכונה המוסלמית? למרות השאלות שהטרידו אותי, נסעתי לבית סבתו של ולודיה.

"מיכאל לא היה ככל הילדים," פתחה וסיפרה אימא, "הוא היה מלאך ואתה ילד ככל הילדים. אתה ילד יפה ונבון, אבל אתה ככל הילדים שצומחות להם שיני חלב, שהולכים לגן ולבית ספר, משרתים בצבא ומקימים בית ומשפחה. מיכאל אחיך היה ילד יפה וחכם שהוריד את השמיים לארץ כמו פתותי שלג, כמו כדורי ברד וממטרי גשם, כמו ברק ורעם. הוא ירד משמיים ויום אחד נסק אל מעבר לעננים, לירח ולכוכבים ונעלם בין שביל החלב לשביל הזהב. קרידו, ילד יקר שלי, אתה בן זקונים שלנו, ילד שבא לעולם רגע לפני שהרחם שלי נסגר לעולמים. אתה הילד שבא לעולם במקום המלאך שלי שעלה למרומים."

מזמן שמתי לב שגברים מדברים על 'מכונית' בלשון נקבה ונשים מדברות על 'אוטו' בלשון זכר. הפיאט 850 שלי הייתה מאהבת מאכזבת, כדי כך שקראתי למרשעת בשם 'קְסַנְטִיפֶּה' בעוון כל החטאים שחטאה נגדי והבגידות שבגדה בי. היא הייתה מצועצעת, נאה בלבושה התכול המבהיק, ממדיה זעירים ומושכי לב. מתחת לכסות התמימה שלה היא רתחה בעליות לירושלים ועשן מאיים יצא מאפה כדרקון שאיבד שליטה. בירידות היא הייתה

סבלים אחרונים ירדו במרוצה מן הרכבת שהחלה לנוע לאיטה. הרכבת יצאה מתחנת ירושלים-אל-קודס בצפירות עזות. הטרמינל התרוקן והתמלא חליפות כבית הלוויות בימי כולרה. הרציף התמלא עשן סמיך של גזרי עץ שרופים מהול באדים לבנים של קיטור. תיירים בחליפות לבנות ובכובעי שעם קולוניאליים נפרדו זה עתה מעיר הקודש בנפנוף מטפחות לבנות, שדמו לדגלי כניעה של הסולטן העות'מאני לאימפריה הבריטית, שהשמש

במשך חודשים אחדים של הטירונות התכתבתי עם תלמידת בית-ספר מגוש תל מונד. היא נסחפה לסיפור אהבה, שהלך והעצים כיד הדמיון הטובה על נערה בגיל החיזור. באותם ימים נהגו תלמידות בתי ספר במידה רבה של פטריוטיות, שלא נחשבה אז למילת גנאי, לשלוח 'חבילה לחייל בחזית' ולצרף אליו מכתב. לאכזבתי אף אחת לא כתבה לי בנוסח

אין מראה מגוחך ממראהו של גבר שפדחתו חלקה ומבהיקה כקרחת יער ומעורפו משתלשל זנב שועל, כאילו מעולם לא הבעירו זנבות שועלים בשדות פלשת. עד לא מכבר נסע הקבלן סימן-טוב שמש, הידוע בפי מכריו בשם 'סטיב', במרצדס המפוארת שלו שמושביה משובחים ורחבים ככורסת עור בסלון ביתי. עיניו הבולטות כשתי גולות גדולות, נועצות

ראו את בצלאל החשמלאי נושא בגאון הופעה של חוזר בתשובה – ראש קירח ומעליו כיפה לבנה בגודל של צלחת מרק, זקנקן ופאות זעירות של תלמיד חכם, חולצה לבנה וציציות שהציצו מארבע כנפות שלו ונעליים שחורות-כבדות של אברכים. בצלאל לא החסיר דבר וחצי דבר מכל האביזרים הקדושים העושים את האדם ליהודי ירא השם. הוא טבל במקווה וקרא תיקון

מיכאל אחיך בא מן המלאכים. תלתליו השחורים הקיפו את ראשו כנרות נשמה. הראש שלו היה גדול יותר מהראש של ילדים בגילו. עיני הזית שלו התיזו אל העולם ניצוצות של רוח הקודש והטילו יראת כבוד על מי שעמד מול העיניים הבוערות האלה. בשעה שילדי השכנים שיחקו בכדור ובמשחקי ילדות

מיכאל אחיך בא מן המלאכים. תלתליו השחורים הקיפו את ראשו כנרות נשמה. הראש שלו היה גדול יותר מהראש של ילדים בגילו. עיני הזית שלו התיזו אל העולם ניצוצות של רוח הקודש והטילו יראת כבוד על מי שעמד מול העיניים הבוערות האלה. בשעה שילדי השכנים שיחקו בכדור ובמשחקי ילדות מיכאל ציטט שברי פסוקים ממקורות נעלמים מבלי ששמע אותם קודם. גם בחלומותיו מלמל שברי מילים והברות שאינני יודעת מהיכן הגיעו אליו. לילה