ביקורות על יצירות אחרים

משורר טג'יקי שהסתירו את עברו היהודי

ביקורות על יצירות אחרים

Jason.Soroudi.227 הדה יזון על סורודי

זה עתה יצא לאור מחקרה החשוב והבסיסי על סיפורי עם של יהודים יוצאי איראן, בוכרה, ואפגניסטן, דוברי פרסית, פרי עטה של בת העדה החוקרת ד"ר שרה ס. סורודי ז"ל, ממורי האוניברסיטה העברית: "הסיפורת העממית של יהודים יוצאי איראן, מרכז אסיה ("בוכרה") ואפגניסטן. טיפוסים סיפוריים וסוגות הסיפור" (סורודי 2008).

תסריט אירוע התאומים החולמים 2 במוזיאון חצר היישוב 2.1.2024

בטרם נפתח את האירוע הערב, לא נוכל להתעלם מהקורה סביבנו. בחרתי לקרוא שורות אחדות משירה של מיכל סנונית 'הוא שהיה' מתוך ספר שיריה: 'שירת אוקטובר 2023. אני שמח לפתוח את אירוע המחווה לספר של חגי קמרט "התאומים החולמים". נמצא איתנו הסופר חגי קמרט, וגם התאומים הרצל ובלפור חקק, משוררים וסופרים. נשמח לברר איתם באירוע זה את משמעותו של ספר זה המוגדר כ"מונוגרפיה על יצירתם של האחים חקק.". נמצאת איתנו גם שושנה ויג, המוציאה לאור של ספר מיוחד זה.

שירת האור מתנגנת בלב אישה

תחילה אני מבקש לנזוף בחלי איתן-אברהם על שגרמה לי לנדודי שינה בעקבות 'מחזור אור, שיר ואישה'. קודם ששמורות עיניי נעצמו ללילה ירושלמי רווי חלומות על רוחות, [כמאמרו של ר' עובדיה מברטינורו ,שאמר כי כל הרוחות קודם שיצאו לעולם באות הן להשתחוות אפים בירושלים], אמרתי אקרא שיר משירי הקובץ החדש שלה ואשקע בחלום ירושלמי, אלא ששיר גרר שיר וסחף אותי לשירים נוספים שלה, שגזרו עליי הרהורים על אור, שיר ואישה ובינתיים הבוקר אור על עירי.

'דור אבוד' שנשכח מלב
ישראל זרחי וספרו 'כפר השילוח'
בן-ציון יהושע

סופר מעמיק חקור
"בשנות הארבעים של המאה העשרים היה ישראל זרחי שֵם מוכר בזירה הספרותית של היישוב. אפשר היה למצוא אותו מטייל בירושלים עם ש"י עגנון, מתדיין עם מורו יוסף קלוזנר, ומתווכח עם יריבו הפוליטי־פואטי אורי צבי גרינברג (ניצן לייבוביץ, ציונות ומלנכוליה – חייו הקצרים של ישראל זרחי, ירושלים 2015, 256 עמ'). הסופר ישראל זרחי, שמת בקיצור ימים ושנים, שייך ספרותית לאותו 'דור אבוד' ונשכח, שיצר בין סופרי העלייה השנייה לבין הסופרים של דור הפלמ"ח. בגיל 37 הלך לעולמו והותיר אחריו קרוב ל-20 יצירות – רומנים, סיפורים קצרים, תרגומים וספרי עיון. חסד של אמת עשו עם זרחי ב'פרוייקט בן-יהודה', שיצרו עותק דיגיטלי מהספר המיוחד הזה "כפר השילוח" (ישראל זרחי, כפר השילוח, עם עובד, תל-אביב תש"ח. (גם בפרוייקט בן-יהודה).

ישראל זרחי (גרטלר) - סופר עברי, מתרגם ועורך
פולין, כ"א בתשרי תר"ע, 6 באוקטובר 1909 – ירושלים, ז' באב תש"ז, 24 ביולי 1947
בתו היא המשוררת נורית זרחי.
הביקורת הספרותית של זמנו לא היטיבה עם זרחי, שיצירתו הייתה מנוגדת להלך הרוח הכללי של התקופה. ספריו בוקרו קשות, והוגדרו כספרות לא גבוהה, לא אמנותית דיה, בעלת השפעות זרות בולטות, ריאליסטית מדי ואפילו נטורליסטית. דב סדן כותב ב'לבטי אמצע' (דב סדן, "לבטי אמצע – ללשונו של ישראל זרחי", בתוך: מאמרים ומסות, תל-אביב 1983 - גם בפרוייקט בן-יהודה).: "הוא מבני דור-הביניים, שתקופת חינוכו חלה באוירה שכבר לא ינקה משרשי ההוויה העברית הישנה ועוד לא ינקה משרשי ההוויה העברית החדשה...בבואו לקרית-הספר היה בידו צרור לשון דל וקל ובצאתו ממנה בטרם עת הניח תיבת לשון כבידה ומשופעת." מיומנו של זרחי אנו למדים על ההכנות המדוקדקות שלו לפני התחלת כתיבת 'כפר השילוח'. הוא נטל מהעבודה חופשת כתיבה לשנה והקדיש אותה להעשרת הלשון שלו. בחנו את לשונו ומצאנו שהיא שואבת הרבה ממקורות חז"ל שאותם הוא למד להכיר. כותב על כך המבקר חיים תורן, ידידו האישי של זרחי: "בתחום הסיפור הקצר עמד על מלוא משמעותם של אורך רוח וישוב הדעת ביצירה, ניגש לכתיבה בדחילו ורחימו, לאחר יגיעות וטרחות והכנות מרובות ולא הוציא מתחת ידו שורה שאינה מתוקנת. בימים ההם [תרצ"ו] הירבה להגות במקורותינו, ובעיקר בספר האגדה, ולא אחת ראיתיו נרעש ונפחד ממש מכוחם של חז"ל לבטא עולם ומלואו במשפטים קצובים ומדודים... קוצר רוחו ובהילותו בחיי יום־יום נתנו אותותיהן ביצירותיו הראשונות בעיקר, פגעו קשה באחדות תוכנן ובסיגנונן. חוסר אונים זה בכיבוש יצרו הספרותי היה אחד הפגמים הבולטים שנתגלו בו עם הופעתו. להשהות את היצירה זמן־מה תחת ידיו, להתייחד עמה ולחתור יותר למעמקי נפש האדם ולשרשי המעשים והמאורעות – דבר זה היה למעלה מכוחותיו" (חיים תורן (עורך), עיטורים – מאסף ספרותי לזכר ישראל זרחי, ירושלים 1948, 238 עמ'). עושר מיוחד העניק זרחי לעולמם של יהודי תימן כששילב לתוך השיח שלהם שברי פסוקים מהתנ"ך ומאגדות חז"ל: –
אל יתהלל חוגר כמפֵתח [עפ"י מלכים א כ, יא], עדיין לא הגענו למקום, וראה שלא יהיה הירושלמי מבקש קרנים ונוטל אזנים (פרשה שמינית, פרק ה), כמו הספּן, ימח שמו!...גמלא אזלא למיבעי קרני, אודני דהוו ליה גזיזן מיניה – גמל שביקש לעצמו קרניים ואיבד את האוזניים [סנהדרין קו א]... מה שייך לומר, כלום לאורך ימים תשבו על גבי הבהמות? מעולם לא אמר אדם צר לי המקום [עפ"י אבות ה] בשיירה, הרי לא יותר מיוֹמַים תשבו כאן צפופים ובירושלים תשתחוו רוָחים [אבות ה]... (פרשה שנייה, פרק ב). זאב צמא שפרשׂוּ לו מצודה על פי המעין (פרשה שנייה, פרק ה): אם ירֵד למעין יצוּדו אותו, לא ירד – ימות בצמא… [עפ"י אסתר רבא ג]. מצוּמק ויבש כגרוֹגרת (פרשה שמינית, פרק ג). של אשתקד [עפ"י הגרוגרת דרבי צדוק, כינוי לתאנה יבשה שנסחט ממנה כל עסיסה – עפ"י גיטין נו א]...שאין מידה קשה מן העניות (פרשה ראשונה, פרק ב). והיא מציקה מכל יסורים שבעולם [עפ"י שמות רבא לא יב]....לפי הצער השׂכר –עפ"י 'לפום צערא אגרא' [אבות ה כג] (פרשה ראשונה, פרק א).
השימוש בלשון חז"ל אצל זרחי היה גם ניסיון להציג כלי אוטנטי של יהודי תימן, שפתם ואורח חייהם. בטרם כתיבת הספר הוא כותב: "אתמסר ללימוד והסתכלות בחיי התימנים כדי להשלים את הרגשותיי ורשמיי...בשביל הספר 'סיפור כפר השילוח' שיש בדעתי לכתוב השנה... חיי התימנים וסיפוריהם משכרים אותי וכולי כאיש שעברו יין" (יומן 29.4.1944). במשך שנה הוא קרא כל שורה שנכתבה על יהודי תימן, הוא חוזר ומבקר אצלם. הוא עשה עבודת הכנה לפני שהחל לכתוב שורה אחת: "אינני מקל לעצמי שום דבר ואני טורח טרחה רבה כל כך ואני מכתת רגלי עד אין סוף וחוזר והולך...עד שאני חושב שעשיתי ככל שהיה לאל ידי. וכשאחוש שכבר ידי מגרה אותי למלאכה ולבי מתגעגע על העיצוב – אגש לדף הראשון" (יומן 14.12.1944). [קטעי היומן של ישראל זרחי הובאו במאמרו המאלף של פרופ' יוסף טובי, 'על כפר השילוח ועל הספר 'כפר השילוח לישראל זרחי', אפיקים, כרכים 128-127, 2005, עמ' 35-29. רעייתו ד"ר צביה טובי ראיינה עשרות רבות של יוצאות ויוצאי כפר השילוח. הראיונות שמורים במשרדי עמותת 'אעלה בתמר'].
ואכן זרחי עבר לגור בעיר העתיקה בקרבת יהודי תימן שגלו מכפר השילוח, שוחח איתם, צפה בהם וצייר אל נכון את הקלסתר הכי מדויק. הוא כותב: "היתה לי קורת רוח כשתימני מלומד, יהודה רצהבי (לימים פרופסור), אמר לי שהספר חדור רוח תימנית מקורית כאילו הייתי סופר תימני, אלא שאין להם בעדה סופר כמוני...כך אמר לי." דב סדן (אז: שטוק) שביקר אותו קשות על ספריו הראשונים, מתרשם לטובה מ'כפר השילוח' והוא מלא שבח על לשונו של זרחי. (יומן 6.11.1945).
השיבה מחדש אל סופר אהוב
בהיותי נער בן 14 קראתי לראשונה את 'כפר השילוח', שהילך עליי קסם. כתבתי עליו את רשמיי בעיתון סטנסיל של בית הספר, אני שב ושואל: מה ליוצר שנולד בפולין ולאותה קהילה נידחת בתימן? מסתבר שהקהילה הזאת כבשה אותו והוא יצא ללמוד אותה. מספרו העיוני 'עלית תימן' (ישראל זרחי, עלית תימן, תל-אביב 1950. מנוקד), שיצא שלוש שנים לאחר פטירתו, אנו למדים שקודם שניגש לכתוב את ספרו 'כפר השילוח' הוא למד והתעמק בקורותיה של אותה קהילה, שעלתה מתימן בתרמ"ב (1882) בחוסר כל ובמצוקה גדולה ואף עוררה ספקות וחשדנות לגבי יהדותה. במכחול דק הוא מצייר נוף של מקום ואדם. ב'כפר השילוח' הוא מתאר את עולי תימן כתמימים וישרי דרך ולמעט אחד בעיר כולם יראי ה', חרוצים ואנשי מלאכה המבקשים לפרנס את משפחתם.
ישראל זרחי הוא סופר מתבונן, בעל יכולת אמנותית, היכול למלא עמודים רק מתיאור מפורט של הסובבים אותו על כל תג ותג של מעשיהם. הספר נותן תחושה של סרט אווירה. זרחי מכיר מקרוב את חיי גיבוריו ואת הכרוניקה החדשותית המתלווה להם: הסיוע של עורך 'החבצלת' ישראל דב פרומקין (1914-1850) ליהודי תימן שעלו בתרמ"ב והגיעו ל'כפר השילוח'. זרחי למד מקרוב על סבלם הרב של עולי תרמ"ב, את קורות ההתיישבות הראשונית במערות כפר השילוח ובניינה על-ידי 'עזרת נידחים' מייסודה ועד לחיסולה (מסוף המאה ה-19 ועד למאורעות 1939-1936), פרשת 'כרם אברהם', החווה החקלאית שמשפחת הקונסול ג'יימס פין ואשתו אליזבת הקימה בירושלים (כיום ברחוב עובדיה 24 בשכונת כרם אברהם) והעסיקה את יהודי תימן. הם עוררו דאגה בירושלים שמא מדובר בפעילות מיסיונרית (ג'יימס פין, עתות סופה, תרגם אהרן אמיר, ירושלים תש"ם, עמ' 339-334). פין לא עסק בעבודה מיסיונרית ואף הקים בית כנסת ליהודי תימן. גם הניסיון שלהם להתיישב ב'רמה', למרגלות קברו של שמואל הנביא, נכשל בשל עוינות הסביבה. סיפור מפורט לפרטיו הוא מעשה הנוכלות וניצול התמימות של התימנים בהקמת שכונת 'משכנות', שמן הסתם זרחי הכיר פרשיות דומות מקרוב. מול האידיאליזציה בכתובים של הקמת השכונות מחוץ לחומות בירושלים, זרחי זורה אור על פינה חשוכה שבה שלטו מוכרי קש וגבבה, שרימו במצח נחושה דלים ואביונים, ועד כמה מפתיע שבין חבורות הנוכלים היה גם אחד הרון חבשוש, שרימה את חיים ערוסי עולה תמים, בשר מבשרו.

למעלה: יהודי תימן המועסקים בחוות 'כרם אברהם' (1852)
מתחת: שער הכניסה לחוות 'כרם אברהם' של ג'יימס ואליזבת פין
תיאורי הנוף והטבע וציור דיוקנו של הפרט בירושלים הם משובבי לב כדי כך שהם באים לא אחת על חשבון סיפור עלילה לאורך הספר. הספר בנוי פרשיות פרשיות, שלעתים יש להן התחלה ואין להן המשך. נפשו של זרחי יוצאת למראות המרתקים של ירושלים ופחות לסיפור עלילה. לדוגמה, הוא מתאר את האישה מכפר השילוח והקצב המוגרבי, תיאור שיכול היה להתפתח לעלילה מסעירה. כותב עליו חיים תורן: "מורה־דרך פיוטי נלבב בשבילים הצרים, בסימטאות האפלות ובחומותיה הסודיות של העיר העתיקה, היהודית, דבק עטו בעיר זו. ירושלים על שפע גווניה, הדיה ודממותיה; זו שרמזה אלינו תמיד מעבר לכל החומות, הימים והיבשות – הרטיטה את לבו, עוררה בו געגועים טמירים ורגשות כמוסים של אהבה, ולה הקדיש מיטב כוח היצירה שלו. ואכן ירושלים היא אבן הראשה לא רק במיטב סיפוריו הקצרים... אלא גם בשתי יצירותיו רבות ההיקף "נחלת אבות" (תש"ו) ו"כפר השילוח" (תש"ח)" [חיים תורן, עיטורים, מאסף ספרותי לזכר ישראל זרחי, ירושלים 1948 (במבוא לספר)].

הפרופיל התימני אצל הזז ואצל זרחי
מעניין להשוות את תיאור התימנים אצל הזז ואצל זרחי. כותב זרחי:
"שלא כמותם אנשי תימן, שמחמת רוב הגלות נתפחמו פניהם ונהפכו כשולי קדירה, רובם שחרחורים ומיעוטם ירוקים כאתרוג, זקנם קטן וקלוש ומדולדל כקמה של זיבורית, הליכתם דומה לקפיצה וניתור של חיה רדופה וקולם דק וחד כאילו לא נשאר להם אויר לנשימה. כי אכן גלותם מרה ושחורה" (פרשה ראשונה, פרק א).
הזז בפתיח של ספרו "היושבת בגנים" כותב את התרשמותו מתושבי ירושלים על עדותיהם, שזכו למתת ידו הנדיבה:
"אשכנזים בעלי מחלוקת ובעלי מהומה; ספרדים בעלי גאוה; כורדים הדיוטות; פרסים מתונים וזהירים; בוכרים בעלי בשר ומיסב רחב; אורפלים רתחנים ובעלי קטטה; מוגרבים בעלי לחשים וכשפים".
רק טובות יש לו לומר על התימנים:
"ברורים שבכולם אלו התימנים, ניכרים יפה ומסוימים נאה ולעולם אי אתה מחליף אותם באחת ממשפחות ישראל. הללו זריזים וחריפים, ממולחים ומפולפלים. כל עצמם הם גידים ועצמות ובשר אין עליהם...ופניהם פני אדם בשנת בצורת, ואבריהם דחוקים וקומתם מועטת" (חיים הזז, היושבת בגנים, מהדורת תשכ"ח, עמ' 5).
האפיונים של הזז וזרחי הם תיאורים מכלילים, המלקטים עדה בישראל כביצים בסלסילה. לרגע דומה היה עלי שאני קורא חוות דעת מתנשאת של אנתרופולוג המנסה לאפיין שבט שלם ביערות הגשם.

תיאורים פואטיים של ירושלים מעל פסגת הר הצופים
התיאורים הפואטיים של ירושלים וציורי הווי הם כובשי לב ומלאי אהבה לירושלים, חרף האמירה שרווחה אז: "ירושלים טובה ויפה, אלא שניתנה בשביל זקנים למוּת בה":
"בהשכמת הבוקר יצאו שוב לדרך, עוד האור נלחם בחושך והלילה לן בעמקים, דבשות הגמלים משחירות באור הדמדומים כהרים גבוהים... הבוקר נתן ריחו החריף, כל ציץ וכל שיח מבשם את האויר והשמש התחילה מבעירה את הסלעים הקרחים כאילו היו זהב ואבנים טובות. ועננים דקים כצעיפי משי נפרשים על פני התהום הנמוגים במרחקים כעשן כחול. דממת ההרים הייתה גדולה ורק המַשְׁכּוּכִיוֹת שבצוארי הגמלים [מַשְׁכּוּכית הוא כינוי לתיש ולאיל ההולכים בראש העדר ומושכים אותו אחריהם, לפי בבא קמא נב א (מילון אבן שושן)] היו מרעיפות את קולן הדק כטל בוקר רענן... ומיד התחיל הירח עצמו עולה ומטפס בשמים כמו מגן שלנחושת מרוטה, חרוך מעט, אך נאדר כשלט גיבורים שבור, מושך אחריו שובל של אור גדול... שנפל האור בעולם כאילו נגע מטה-קסמים בעיר כולה ורוח חיים היתה בה פתאום; האפלה הכהה של הלילה הפכה חלל כחול ובהיר; הגגות זעו כיצורים חיים ואבני כיפותיהם צופו לפתע זהב וכמו נעטרו במרגליות ובאבנים טובות ודלקו באור הירח; שולי החומה האפלה נראו כרקומים רקמת-פז, הצמחים היבשים שהיו משוקעים באפלת הלילה האירו פתאום והיו תלויים בחומות כרימוני-זהב. האור הלך ורחב ובהרים סביב הוטלה עכשיו נשמת-חיים עמוקה... כשהגיע למעלה בריכת השֹוּלְטָן, שמימיה החסירו בימי הקיץ, כבר היה גלגל החמה מעריב וענני שקיעה כחולים התחילו עולים בשמים..."

מאגדות תימן ששולבו בספר
כדי להעשיר את הספר באוטנטיות תימנית, זרחי שילב בספרו מאגדות תימן (אגדות אלה, שלימים הפכו לשירים, פורסמו לראשונה בספרו של יעקב ספיר הלוי, 'אבן ספיר', ליק 1866):
שלום שבזי הלך בסתר לארץ ישראל
מרי שלום שבּזי, צדיק יסוד עולם, קדוֹש בקדוֹשים ומקובֹּל גדול בדוֹרוֹתיו, שלא קם כמותו עד היום הזה והוא חיבר ספרים קדושים ושירים כמשא שלוש מאות חמורים, לא הלך לארץ־ישראל בנגלה על דרך הטבע, אלא היה הולך בנסתר כל ערב שבת וטס בשֵם המפורש, עושה שבּתו בירושלים או בטבריה, בחברון או בצפת, ושב במוצאי־שבת לעירו ולמולדתו וכותב על ספר ממראה עיניו (פרשה ראשונה, פרק ג).

שער הכניסה לתימן הוא שער העלייה לארץ הקודש
בהר נקם שעל יד צנעא, שדרכּה הגיעו היהודים לתימן בימים הקדוּמים, והוא סתום תמיד, שלא יֵדעו הגולים דרך תשוּבה לארצם, נפתח פתאום לפתע וקוֹל תוּפּים וחצוצרות נשמע מבפנים, וישמעאלים נבהלים, שבּיקשו להקריב שבעה פּרים כדי שישקטו הקולות וידָחה יום תשוּעת היהודים, לא הועילו כלום, והפתח נשאר פתוח והקולות הולכים וגוברים. מוֹדעוֹת גדוֹלוֹת נדבּקו מחוּץ לארמון האימאם ובישרו שרוֹטשילד שר היהודים קנה את ארץ־ישראל כולה מיד השוּלטן הגדול בקוּשטא פִּתחה של מערה וניתנה הרשות לכל היהודים לשוּב לארצם; מעין קדוש, שמימיו דללו והם הולכים ופוחתים משנה לשנה, גָאה פתאום והתחיל מפכּה בּגבורה שאינה מצוּיה; ספרי־תורה מקוּדשים ועושי־פלאות יצאו ברימוניהם מן הארוֹנוֹת ושמו פעמיהם לירוּשלים עיר־הקודש; כל הארץ מלאה סוֹדוֹת ורמזים וקץ הפלאות הגיע. ואף שאיש מהם לא ראה את האותות ואיש לא שמע את הקולות, עבר רטט בלבּותיהם, כאילו נגעה בהם רוּח של אש; ובלא שדיבּרו זה עם זה כלום, קמו יום אחד וצררו צרורם המעט, תלשו עצמם מבּתיהם וממקומותיהם ושׂמו דרכּם לארץ הצבי (פרשה ראשונה, פרק א)

לכל מקום שיהודי הולך הוא הולך לארץ ישראל
כמעט עמדו לנתוֹק רגלם מאדמת הגלוּת בא עליהם ישיש אחד, ממחוז צנעא אף הוא, מצוּמק ויבש כגרוֹגרת (פרשה שמינית, פרק ג). של אשתקד, נשען על מקלו, גבו כפוּף כקרן של אַיל, והוא מגעגע בפיו חשׂוּך השינים, כמו דבקה לשונו לחכו מחמת צמא. נעליו קרועות, חלוקו הבלוי מכסה בצמצום את מערומיו, אין הבשׂר נאחז בעצמותיו, פניו כחושים ושחומים, רק זקן של שׂערות־שׂיבה דקות מבצבץ לו על סנטרו כשדה שלפים. הושיבוהו אצלם ושאלוהו מי הוא ולאן הוא הולך. אמר להם שעזב ביתו לפני שנים, לא יזכור יום צאתו, ופניו לארץ־ישראל; היה הולך ערירי במדברות, עולה הרים גבוהים עד השמים ויורד תהום רבה בין הר להר, עד שהגיע לים וחשב שכבר בא לארץ־ישראל (פרשה ראשונה, פרק א).

גם סאטירה אקטואלית על העיתונות [בימינו: תקשורת] שולבה בספר, כאילו דברים מאתמול מתרחשים כאן ועכשיו:
– עכשיו יש עתונים הרבה הרבה, בבוקר, בצהרים ובערב, באותיות גדולות ובאותיות זעירות, עם תמונות ובלי תמונות, עד שאני מתפלא מאד מאד מה הם כותבים שם כל כך הרבה ומה הם כל כך בהולים לקרוא ואינם מתקנים את העולם כלום, רק תמיד רדיפות ורציחות ויסורים וצער הרבה הרבה…
גמליאל שוהה מעט ושוב אומר בתמיהה:
– עוד זה העתון של שחרית טרי ומלכלך את הידים, כבר זה של צהרים בא, עוד זה של צהרים לא נקרא וכבר זה של מעריב הגיע, ועוד יש מיני תוספות, מוסף גדול ומוסף קטן לשבּת ולימים טובים ולימים נוראים, יש עתון של שבוע ויש עתון של חודש, אחד צנום כמו תימני ואחד שמן כמו גרמני, ואין להם סוף לעתונים…
– ברוך השם, בעולמו של הקדוש־ברוך־הוא יש מקום לבריות הרבה, יש עתון ענק ויש עתון רקק, וכולם מלאים חדשות כרימון, הי, ומה איכפת לנו, ברוך השם יום יום; אם לא נבראו כל העתונים כולם אלא בשביל שתהיה לאחד גמליאל פרנסה מן המכירה ולאחד חיים ערוסי כף נחת מן הקריאה – דיינוּ, זה נהנה וזה לא חסר! (פרשה שמינית, פרק ב).

מתלאות להתיישבות והתבססות
הטיב לתאר ישראל זרחי ב'כפר השילוח' את המציאות הקשה של עולי תימן בארץ. היו שהטילו ספק ביהדותם ובאחד המקרים הדירו יהודי תימני להיות עשירי למניין. הם זוכים לכינויים 'השחורים' ו'אינם ניתנים להסתגלות'. הם עומדים מול התנדפות החלום לקבל קרקע להתיישב בה ולהגיע למנוחה ונחלה. אין דורש למקצועות שהביאו איתם מתימן ורבים נותרו חסרי פרנסה. החלו לפקפק בכמיהה לימות המשיח והיו שירדו לתימן. 'כפר השילוח' הוא סיפור של תלאות למציאת מקום מגורים, למציאת קורת גג, להתפרנס בכבוד. 'עזרת נידחים' של ישראל דב פרומקין שִׁכְּנָה אותם בבתים בכפר השילוח כדי לחלץ אותם מן המגורים הראשוניים במערות. ישראל זרחי מתאר בעין בהירה ואוהדת את הדמויות של יהודי תימן על רקע סביבתן מלאת התלאות והעליבות. בסופו של יום, נכשל הניסיון להתיישבות ב'רמה' למרגלות קבר שמואל הנביא ובכפר השילוח בגלל פורעים ערבים. לא די בקשיי הקליטה של העולים בתמר [תרמ"ב] הם גם התמודדו עם דחייתם על ידי בני היישוב הוותיקים [על היחס המשפיל ליהודי תימן, ראו: ז'אן ז'אק ברבי. על קליטתם של יהודי תימן. תימא, יח, תשפ"א, עמ' 111. תרגמו מצרפתית: יוסף יובל טובי ואברהם הטל; יעקב שריג, כפר השילוח מאת ישראל זרחי: עולי תימן בין כיסופים לאכזבה, ידע עם, כרך מט, גיליון 88-87, עמ' 93-79].
מייאוש לתקווה - סיפור העלייה וההתיישבות של יהודי תימן.
ישראל ישעיהו, יו"ר הכנסת ושר הדואר:
עלייתם של יהודי תימן לארץ־ישראל היתה לה לברכה; הם הביאו אתם כמה תכונות שהתאימו לצרכי בניין הארץ; כבר בימי העליה הראשונה של תרמ״ב נתגלו כאנשי עבודה, שהעבודה היא להם דבר המובן מאליו ולא אידיאה מהפכנית. כך הביאו לארץ את הטיפוס של פועל יהודי העוסק בכל עבודה, בבניין, בחקלאות ובשירותים שונים...
בשנים הראשונות של עלייתם הם סבלו קשיי קליטה בחיי הארץ לא בגלל שפת הדיבור — שכן הם ידעו לדבר בשפה העברית עוד בתימן — אלא בגלל השוני התרבותי ביניהם לבין אחרים, ובייחוד ביניהם לבין האשכנזים יוצאי אירופה. במלאכות שידעו, וכן במנהגים ובהרגלים, היו שונים מאחרים שוני בולט.
השוני במנטליות המקצועית והיעדר כל ידע טכנולוגי של התימנים גרם להם סבל לא מועט... רובם המכריע מצויים בסקטור החקלאי, הן כפועלים חקלאיים במושבות והן כמתיישבים עצמאיים; כ־40 מושבים חקלאיים בארץ, בדרומה, בצפונה ובמרכזה, מאוכלסים ע״י עולי־תימן; ורק כשליש מהם מתגוררים בערים הגדולות... במרוצת הזמן הם חדרו לתעשיה ולפקידות וכן גם לשירותים, כגון: מורים, אחיות, שוטרים, קצינים בצבא וכו'. הם בולטים במיוחד במקצוע ההוראה: מורים, מורות וגננות. [1990]. (ישראל ישעיהו, יהודי תימן, עלייתם לישראל והשתרשותם בחייה, המרכז לתרבות וחינוך, ההסתדרות הכללית, תל-אביב, חש"ן-1990).

על כפר השילוח לישראל זרחי

ביקורות על יצירות אחרים

הזמנה לערב בסרגיי של חלי אברהם איתן

כאב השורשים הכפולים מחזור אור, שיר ואישה מאת המשוררת ד"ר חלי אברהם-איתן והשקת הדיסק "מחזור אור, שיר ואישה" הלחין: ניסן פרידמן דברי פתיחה: המשורר בלפור חקק, יו"ר אגודת הסופרים העברים מנחה: הסופר בן ציון יהושע

תנו לשמש לעלות--2000

לכבוד מר יהודה גור-אריה דובר עיריית בית שמש שלום רב, אני שמח לבשר לך כי קובץ השירים 'הפעם זה יגמור אותי' מאת מספר 13, ברשימת היצירות שהוגשו לפרס בית שמש - זכה בפרס 'תנו לשמש לעלות' לשנת תשס"א2000-. מתוך 6 יצירות שהוגשו על-ידי תושבי בית שמש לתחרות, נמצאה יצירה זו ראויה לפרס. השופטים מצאו בו יכולות פואטיות, שעליהן יעמדו בטקס.

שב במסיבת שדים ואל תחבור לסעודת טיפשים - יוסי אחימאיר

מעשה בנערה ירושלמית מבית פולני טוב שהתאהבה בכדורגלן בוכרי של ביתר ירושלים. לימים נודע הכדורגלן כסגן נשיא בית המשפט המחוזי בנצרת והנערה שבאה עמו בברית הנישואין אימצה את התרבות הבוכרית ולימים נודעה כסופרת וחוקרת מקרא, תלמוד ומחשבת ישראל. בימים אלה יצא לאור ספרה כובש הלב והעין של ד"ר עירית אמינוף לבית מַלְבֶּרְגֵר: קל"ז פתגמים מבוכרה היפה – פתגמי חכמה, מוסר ודרך ארץ בשפה הטג'יקית-יהודית מוגשים בתעתיק עברי, מנוקדים, מתורגמים מבוארים ומוארים.

ביקורות על יצירות אחרים

תסריט אירוע חנוכה בבית בנצי יהושע יום שני 11.12.2023

הדלקת נר חמישי – ב"צ יהושע, רחל סיידוף-מזרחי רחל סיידוף: מעוז צור ישועתי, עם כל הקבוצה. כיבוד חג קריינית תפארת: פסוקים על אור בן-ציון יהושע – דברי פתיחה – 2-3 דקות קריינית תפארת: קוראת השיר 'בתי סיידוף הנמל של החיים' (בלפור חקק) לחגי: מהו באמת נמל החיים של האחים בלפור והרצל חקק? – 2-3 דקות קריינית תפארת: קוראת "פלאי הלידה התאומית (הרצל חקק)

שירת תאומים חדש

באחים חקק, בני 21, פגשתי לראשונה בראשית שנות ה70- בחוג לספרות עברית של האוניברסיטה העברית, שם למדנו. נוכחותם הורגשה בקמפוס הן בגלל היותם תאומים זהים והן בשל היותם נציגים של עולם שונה כל כך מן העולם שמסביבם. ביטוי להשקפת עולמם הם נתנו במכתבים למערכת או במיזכרים שהפיצו בקמפוס. לגביי הם היו כל הזמן משוררים מחוננים שפעילותם הפוליטית הסתירה את יכולתם הפיוטית. וכך פתחתי את מאמרי הראשון עליהם:

רודף העפיפונים

סיפורה של אפגניסטן למן התקופה המלוכנית ועד לחורבנה במהפכות ומלחמות האזרחים שבאו עליה עולים בספרו של חאלד חוסייני 'רודף העפיפונים' דרך סיפור אישי נוגע ללב, הפורט על הנימים הדקות ביותר. המבט האישי של המספר הוא גם המבט רווי הדמעות של עין הקורא. אפגניסטן שהייתה 'טרה אינקוגניטה', ארץ לא נודעת, עד לפלישה הסובייטית בשנת 1979, הייתה מאז לארץ המדוברת ביותר ובעיקר לאחר אסון מגדלי התאומים ב11 בספטמבר 2001 והמצוד הבלתי פוסק אחרי בן-לאדן וחבר מרעיו. פסלי הענק, הגדולים מסוגם בעולם, של בודהה החצובים בסלע בעמק במיאן פוצצו על-ידי הטאליבאן והכאיבו לכל שוחר תרבות. מי עדיין זוכר שהטאליבאן זכו להכרה ולתמיכה פיננסית אדירה של איחוד האמירויות, פקיסטן וערב הסעודית.